בעלי המלאכה

הסיפור הזה חשוב כי הוא באמת משקף את הרצון והצורך העז של הכפריים שיהיה להם מנהיג ומישהו שידאג להם.

בספרים אנו יכולים לראות שהסיפור שלה הפטיציה הוא עדין יותר יחסית לסיפורים אכזריים יותר, בכל כמה שנים יש מרידה נגד השלטון הדאימיו שהם סוג של התאבדות. המרידות הללו הולכות ומתרבות לאורך כל השנים ובאמצע המאה ה-19 אנו רואים כבר כמות אדירה של מרידות.

בתקופת טנמיי (Tenmei) היה רעב מאוד כבד, יש היסטוריונים שטוענים שמאות אלפים גוועו ברעב ויש מקרים אכזריים של קניבליזם בעיקר בצפון יפן. פה אנו רואים עלייה גוברת במחאה ותמיד בתקופה כזו עולה אחד היועצים של השוגון ומנסה למצוא שיטה אחרת להתנהלות מול הכפריים.

 

בעלי המלאכה (Shokunin):

בעלי המלאכה קיבלו חינוך מקצועי בהתאם לעיסוק המשפחה ולמגדר (גם נשים יכלו ללמוד למשל איך יוצרים כלים מעץ וצובעים אותם בלקה). המשפחות גידלו לפחות ילד אחד כדי שירש את האבא או האימא, ילדים אחרים הם יכלו לשלוח להיות שוליות בחנויות ובתי מלאכה. היו שולחים את הילד כשהיה בין 10 או 12 למשפחה אחרת ושם הוא יכול היה לקבל חינוך למשך 10 שנים, לאחר שאותו צעיר למד את המקצוע הוא יכול היה לפתוח חנות בתחום בו הוא התמקצע.

 

סוחרים (Chonin):

הסוחרים היו המעמד הנמוך אך הלכה למעשה הם היו המעמד שיכל להרוויח הכי הרבה כסף בתקופה זו. חלפנות או ספסרות היו התחומים שלהם. אנשים בערים התגוררו במה שנקרא "Machiya", הרחובות צרים מאוד, החלק התחתון של המבנה הוא החנות ואיפה שמקבלים את הלקוחות והחלק העליון הוא הבית של הסוחר.

Machi – במקור המילה הזאת התייחסה לרובע, יחידות שעל פיהן היו מונים את מרחב המגורים. על פי היחידות נקבעו המיסים שהם היו אמורים לשלם. זוהי בעצם עיר המבצר.

Chonin/Machishu – אנשי הרובע, התושבים.

 

הקבוצות שמחוץ למדרג:

אנו מדברים על אנשי הדת – אנשים שלקחו על עצמם את השבוע והפכו לנזירים או עבדו באדמיניסטרציה של מקדישים. בנוסף מדובר ברופאים, אמנים, משוררים, מורים והטמאים והמנודים מבחינה מוסרית (Burakumin) – זהו מעמד שהיה קיים מסורתית. נולד מהמערכת הבודהיסטית שדיברה על אנשים שהורגים כמו קצבים או אנשים שמשתמשים בהרג הזה כמו מעבדי עורות). המילה Burakumin היא מילה שלא אומרים ביפן, זוהי מעין קללה, אסור מבחינת החוק.

בנוסף היו אנשים שנולדו למעמד גבוה אך הידרדרו למעמדות נמוכים (זנות, קבצנות, עובדי הוצאה להורג וכו').

 

בתוך המעמדות היו הבדלים נורא גדולים – אורח החיים הושפע מאוד ממקום המגורים וההכנסה לא פחות מהמעמד החברתי.

 

תורנות בשירות האדון (Alternate attendance):

הדאימיו נצטוו לגור לסירוגין חצי שנה באדו ושנה בנחלות שלהם ללא משפחתם. השיטה הזאת אפשרה לשוגון לפקח בצורה הדוקה על הדאימיו והיא גם אפשרה נאמנות גדולה של הדאימיו לעיר הבירה – הם גדלים בבירה ורק אחרי גיל 18 הם הולכים למקום ההולדת שלהם ומפתחים אליו נאמנות, על כן הנאמנות הגדולה ביותר היא לעיר הבירה.

האחוזות הללו והנסיעות עלו לדאימיו המון כסף, זה היה עסק מאוד יקר. כמובן שזה לא מאפשר להם להחזיק צבא או לפתח בריתות מאחורי הגב של השוגון.

 

טוקאידו, Tokaido (דרך הים) ונקסנדו, Nakadando (דרך ההרים) –  אלו דרכים מאוד מאורגנות בעלות 53 תחנות למנוחה.

 

התקופה בה התרבות בכפרים ובערים מגיעה לשיא זוהי תקופת גנרוקו (Genroku) – תקופה פנימית בתוך תקופת טוקוגאווה. היא נמשכת בשנים 1688-1704. בתקופה זו יש המון צ'ונין עם המון כסף אך אין להם דרכים להוציא את הכסף כי המשטר לא נותן להם להתלבש בהידור או לקנות נכסים. לאותם צ'ונין יש תסכול פוליטי כי הם מרוויחים המון כסף אך הם מרגישים שהשוגון דורך עליהם.

בשיעור שעבר עסקנו בחיי החברה, הכלכלה, התרבות והאמנות ביפן המודרנית.

דיברנו על החלוקה המעמדית הנוקשה, כשמדברים על התרבות היפנית מה שמעניין אותנו הם סיפורי הסמוראים אך מרבית האנשים היו שייכים למעמד החקלאים. יכול להיות שאדם שמשתייך למעמד החקלאים מעולם לא פגש סמוראי, החיים שלו תמיד סבבו סביב הקונטקסט של הכפר. כדי לעזוב את הכפר הוא היה צריך לקבל אישור מיוחד ואם בכל זאת יצא לו לעזוב את הכפר הוא כנראה הלך לבקר במקדשים ולא הלך לראות סמוראים.

 

בתוך כל מעמד ישנן עוד חלוקות שונות.

שתפו פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים