האתגר הכלכלי

לגבי חי החקלאים –  יש כמה גישות. אם מסתכלים על החקלאים בתקופת אדו ישנם שאומרים כי חייהם היו קשים מאוד ועל כן גם הייתה הגבלה מאוד נוקשה על הבאת ילדים. היחס כלפיהם היה יחס אכזרי. ללא ספק החקלאים היו השדרה החקלאית החשובה ביותר בתקופת אדו.

בעלי המלאכה – עסקו בייצור, כגון נגרים, חרשי ברזל, קדרים וכו'. גם שם קיימת חלוקה מעמדית – למשל אצל הנגרים, ישנה אצולת הנגרים הם אלו שבונים מקדשים, זוהי נגרות שהיא גם סוג של אמנות, הם עוסקים בקדושה. אחריהם באים מי שבונים בתים וכן הלאה.

הסוחרים – מדוע הסוחרים הם מתחת לבעלי המלאכה? כי הם לא יצרנים. הסוחרים ובעלי המלאכה התערבבו בתקופת אדו והיה קשה להבדיל ביניהם, הם נקרא ביפן Chonin ( אנשי העיר – זהו שם שמשלב את שניהם – סוחרים ובעלי מלאכה).

חסרי המעמד – Hinin. לשם יש משמעות מאוד שלילית – המשמעות היא אדם + לא = לא אדם. כבר מהשם אנו יכולים לדעת מה היה היחס כלפיהם – הם עסקו במלאכות שנחשבו לבזויות (שחיטה, עורות). הם גרו בעיקר במקומות המסוכנים ביותר, הם עברו כמה תהפוכות – בתקופת אדו קראו להם Hinin, לאחר תקופת אדו השתנה השם שלהם ל-Burakumin, היום קוראים להם Doa.

אימוץ בין מעמדי – הגיע לכל רמות המעמד ביפן, לפעמים סמוראים ממעמד נמוך אומצו על ידי בעלי מלאכה, מדובר בעיקר בסמוראים שלא מצאו עבודה כדי להתפרנס ממנה.

בתקופת אדו, בגלל הפעילות הכלכלית של אנשי העיר והתפתחות התחבורה והכלכלה, התעורר הצורך לבידור, למשל הקמת תיאטרון היתולי (קבוקי). תיאטרון זה הוא הרבה יותר דינאמי וכיפי, הוא לא נועד רק למעמדות הגבוהים אלא הוא נועד למעמד הצ'ונין שהתפתח בערים לאור הכסף הרב שהרוויחו, הם רצו לקנות בו בידור זול.

לאחר תקופה ארוכה של יציבות יחסית (מאות 17-18) החלו להיווצר אתגרים משמעותיים לבקוגאן. היו אלה אתגרים פנימיים תחילה, אם המערביים לא היו מאלצים את יפן לפתוח את שעריה אז קשה מאוד לומר שהשוגון לא היה מאריך הרבה שנים כי האתגרים היו חמורים מדי.

השיטה של הבקוגאן עבדה יפה מאוד במשך 250 שנים אך במאה ה-19 הגיע זמנה.

האתגרים:

האתגר הכלכלי:

הבעיה המרכזית הייתה להתאים את המערכת השלטונית למערכת הכלכלית. הבסיס היה כלכלה חקלאית. הסמוראים, המעמד השליט, היו תלויים כמעט לחלוטין בחקלאות ובמידה מועטה לאחר מכן במסחר. הנחת היסוד של המשטר הייתה שהמשטר צריך להתנהל על פי ערכי הסמוראים, היה מתן עדיפות ברורה למעמד הלוחמים. הסמוראים הללו לא הבינו בכלכלה, בפעילות כלכלית או ברווחה כלכלית. אולי זה עניין חלק מהם אך לפי האידיאולוגיה הקונפוציאנית הסמוראים לא אמורים לעסוק במקצועות לא להם, כלכלה היה מקצוע נחות. הערכים הסמוראים –צניעות, הסתפקות במועט וכו'. שלטון טוקוגאווה לא ידע איך להתמודד עם השינויים הללו. בנוסף הייתה בעיה עם הסמוראים – אותם אנשים שלא עושים כלום על מנת להתפרנס, אלו אנשים לוחמים שיש לממן אותם כי הם לא יצרניים. איך מימנו אותם? מהמיסים שהוטלו על החקלאים. איך ניתן היה עוד לממן אותם? באמצעות סחר חוץ, אם נכנס כסף למדינה אז יש יותר כסף. בכל אופן אנו יודעים שלא היה סחר חוץ.  דבר שלישי –  מערכת התשלומים ע"י אורז, אנו יודעים שהמיסים, התשלומים והמשכורות התנהלו בקוקו (יחידת מידה של אורז). ככל שהמעמד היה יותר גבוה במעמד הסמוראים כך כמות האורז הייתה גדולה יותר. הבעייתיות הייתה בתקופות של בצורת או שטפונות בהן האורז לא היה זמין כל כך. לא ניתן היה לתכנן מה יהיה הלאה עם תקופות שכאלה, לעיתים היבול היה גבוה ולעיתים ההכנסות היו מעטות. המעמד של החקלאים מתחיל לצבור יותר ויותר עושר וסמוראים רבים הגיעו לפת אורז. מה עשו הסמוראים? לוו כספים ממעמד הסוחרים ובעלי המלאכה. בסוף תקופת מייג'י מרבית הדמיואים היו חייבים המון כספים.

הרפורמות:

שמות הרפורמות נקבעו על פי שם הקיסר.

בתקופת הרפורמות ( Kyoho, Kansei, Tempo) הבאקופו ניסה לעודד גידול של החלקות – אם יהיו יותר חלקות של אורז אז ההכנסות יגדלו. דרך אחרת הייתה על ידי קיצוצים במשכורות ובמספר הפקידים. דבר שלישי שהם ניסו לעשות הם למסות יותר במעמדות מסוימים, למשל למסות יותר בקרב מעמד הסוחרים העשירים. הבאקופו החליט למכור רישיונות –  סוחר שרוצה לעסוק במלח צריך לקנות רישיון, על ידי מכירת רישיונות תקופתיים הרבה יותר כסף נכנס למדינה.