היעלמות המקהלה

פאן בתור האחראי להתאהבות של הצעיר והנערה – ביתו של קנימון, למרות שהיא גדלה אצל אדם איום ונורא, בעצמה נפלאה. בניגוד לטרגדיות, יש במחזה קשר בין התנהגות מוסרית של בני האדם לבין דאגה מצד האלים – פן דואג לילדה, וגורם לאיש עשיר להתאהב בה. אין חשיבות לכך שהנערה באה מבית של איש נורא, כי היא עצמה טובה. זה צעד מתוחכם של מננדרוס, שחושף כי ההתאהבות הזאת היא לא דבר סביר לחלוטין – גם אם הצדדים עצמם מאמינים שההתאהבות קרתה מעצמה, הקהל יודע שיש מאחוריה התערבות אלוהית.

היעלמות המקהלה –

התהליך של היעלמות המקהלה ניכר כבר בקומדיות האחרונות של אריסטופאנס, וכאן כבר ברור שהמקהלה הפסיקה להיות דמות. הופעתה של המקהלה, המלווה במוזיקה, מהווה לא יותר מאשר אינטרלוד מוסיקלי המשמש כהפסקה בין המערכות.

עיצוב הדמויות בתחילת המחזה –

עיצוב סטריאוטיפי של הדמויות – סוסטרטוס הוא העלם המאוהב, שמכור לאהובה שלו, הוא חסר אונים ואובד עצות.

הופעת העבד פיריאס – יש שימוש כפול בדמות. העבד הרץ הוא "סצינה קבועה" – למשל, עבד רץ. זה מצחיק בגלל ההיסטריה של העבד, אבל זה גם יוצר מתח – למה העבד היסטרי כל כך? השימוש השני – כניסת העבד מאפשרת את עיצוב דמותו של קנימון, ובונה מתח לקראת היגלותו של קנימון עצמו. לדמות הסטריאוטיפית של קנימון מוענקים מאפיינים ייחודיים, כדי ליצור עניין – האבא הרגזן שלא מעוניין לאפשר את הנישואים המיוחלים, הוא גם מיזנטרופ. קנימון כל כך שונא בני אדם, שהוא מוכן אפילו לפגוע באינטרסים שלו עצמו – הוא זורק על העבד את האגסים שהוא בעצמו קטף, ומוכן לבזבז את זמנו ברדיפה אחרי העבד.

המפגש בין קנימון לסוסטראטוס – מחזק את עיצוב הדמויות. קנמון חושף פן נוסף במיזנטרופיות שלו כשהוא מתייחס בגסות לסוסטראטוס, ואילו סוסטראטוס מתגלה כחסר אונים לחלוטין בגלל המאוהבות שלו.

המשך עיצוב דמותו של קנימון –

ההתנהגות של קנימון הופכת יותר ויותר גרועה. הוא מתייחס באופן גס מאוד לגטאס, העבד שבא לשאול קדרה, ולאחר מכן לטבח סיקון, שאותו הוא מלקה עוד לפני שביקש ממנו משהו. אופיו הקמצן והדוחה מועצם עוד יותר לאחר נפילת המכוש והדלי לתוך הבאר – עצם הנפילה קרתה בגלל קמצנותו, משום שהחבל שנקרע היה רקוב, עקב הקמצנות של קנימון שלא משקיע בדברים הבסיסיים ביותר בביתו. נפילתו של קנימון לבאר היא לא רק עונש הולם את התנהגותו הדוחה, היא גם משקפת את עומק קמצנותו, שהיא כעומק הבאר שאליה נפל. קנימון מבקש מסיקון לעזור לו לצאת החוצה, ותגובתו של סיקון, הטבח שהולקה, משקפת את עיקרון המידה כנגד מידה: מי שלא היה מוכן לתת קדרה לזבח, שישתה עכשיו את כל הבאר, ובהתאם לקמצנותו לא יצטרך לתת טיפה לאיש. גם הטענה שהנימפות התנקמו בקנמון עולה בקנה אחד עם התפיסה הדתית, שעל פיה האלים אמורים להגן על יקיריהם ולהתנכל לאויביהם – אי נתינת האמצעים לזבח, משמעותה פגיעה באל, ולכן הנימפות מתנקמות בקנימון על קמצנותו, והן מגנות על הטבח משום שהוא עובד את פאן.

מקומם המרכזי של העבדים – דאוס דואג לבית, ומעדכן את האח בנוגע למפגש של אחותו עם סוסטראטוס והסכנה הכרוכה במפגש זה.

שאלת "האופי האמיתי" של האדם –

במחזה משתקפת אמונה לפיה אופי טוב של אדם יותר חזק מהסביבה. זה מופיע למשל בהקשר של הבת של קנימון, וגם ביחס של גורגיאס, שדואג לאחותו. גורגיאס מאופיין באנלוגיה ניגודית לקנמון, כמי שבוחר להיות אדם טוב ולא להשיב לרוע של קנמון ברוע משל עצמו. הוא מוצג כאדם שאופיו מאפשר לו להתגבר על כל המכשולים.

אותו רעיון בא לידי ביטוי בהתנהגותו של סוסטרטוס, שמוכן להעניק את כל רכושו לאנשים שהוא בכלל לא מכיר. עוד דבר שמציג את סוסטרטוס כאדם טוב הוא הנכונות שלו להתחפש לעני כדי לזכות בנערה. מוטיב ההתחפשות הוא מוטיב של "תיאטרון בתוך תיאטרון". זה קודם כל יוצר אצלנו מודעות לזה שאנחנו צופים בתיאטרון. יש פה דיספרופורציה קומית, הפוכה מהדיספרופורציה הטראגית (בטרגדיה אם לא תסכים לעבוד את דיוניסוס אמא שלך תרצח אותך, ופה אם היית קצת טובה איש עשיר יבוא ויתחתן איתך). פה, מוטיב ההתחפשות משמש כאמצעי להשגת מוטיב "הסוף הטוב".

שתפו פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים