המיתוס של מלחמת טרויה

המיתוס של מלחמת טרויה, והבחירה הטראגית במיתוס –

המחזה מציג "שיבה רעה" ממלחמת טרויה (בדומה לאודיסיאה). המלחמה היתה מרכזית בעיצוב התפיסה היוונית בכלל, ובעיצוב "התפיסה הטרגית" שלהם לגבי החיים בפרט. מיתוס זה מופיע במחזה רק במרומז, כי ההנחה היתה שהקהל מכיר אותו.

המלחמה פרצה לאחר שלא הזמינו את אלת המריבה (אריס) למסיבת נישואים באולימפוס, והיא גלגלה אל תוך אולם המסיבה תפוח מזהב עליו נכתב "של האישה היפה מכל". שלוש נשים ניגשו לתפוח: הרה, אפרודיטה ואתנה, והיו בטוחות שהוא מיועד להן. כך נוצרה מריבה בין השלוש, והן החליטו לפתור את בעייתן "לא למעלה אלא למטה". בעולם הטראגי, כשהאלים מפרים את הגבול בין פיזיקה למטא-פיזיקה ומתערבים בחיי האדם, זה מוביל לקטסטרופה. לאחר ירידתן של האלות מטה, הן פגשו בנסיך הטרויאני פריס וביקשו ממנו להכריע בשאלה, על סמך איזושהי "מתנה" שכל אחת מהן הציעה לתת לו אם הוא יבחר בה. פריס לא היה אדם מעניין, ולכן גם הבחירה שלו לא היתה מעניינת. הרה הציעה שלטון על המון עמים, אתנה הציעה לו לנצח בכל מלחמה שבה הוא נלחם, אבל אפרודיטה הציעה לו את האישה הכי יפה בעולם, וזה מה שהוא בחר.

הבחירה של פריס כשלעצמה אינה חשובה, אלא העובדה שמרגע שהאלות הכריחו את פאריס לבחור, או לפחות מרגע שהוא נקלע למקום הזה אחרי שהוא הסכים לבחור, לא היתה לא כל ברירה טובה. לכל בחירה שלו היתה משמעות של פגיעה בשתיים מתוך האלות, שצפויות להביא בעקבות כך לאובדן שלו ושל העיר שלו. זוהי הבחירה הטראגית – עצם המצב של בחירה הוא כבר רע, ואין בחירה טובה. הרבה פעמים האלים יוצרים את הבחירה הטרגית הזו, באופן מאוד לא הוגן.

[יש פה שאלה לגבי ה"מתנה" של אפרודיטה – היא אמנם קיימה את ההבטחה שלה לפריס, אבל היא לא אמרה לו שה"דיל" כולל מלחמה ואת המוות שלו. לא ברור אם היא ידעה מה יקרה בעתיד, אבל בכל מקרה זה לא היה חשוב לה – האלים הם אנוכיים.

אבל, מתוך הנחה שכל בחירה היא רעה, ניתן למצוא משמעות בבחירה שלו – זו בחירה גרועה, בחירה משהו שטחי, שלא נעשתה מתוך שום התייחסות למעמדו כאיש ציבור, אלא מתוך אינטרסים אישיים בלבד. ייתכן גם שפאריס בחר באפרודיטה כסוג של מראה של עצמו. מה שמעניין באפוס, הוא שפריס ממשיך להימשך להלנה עד תום המלחמה (חווה שחזור מתמיד של רגע הפגישה הראשונה), וזה מוביל אותו לשכוח את כל החובות שלו. לתפיסת היוונים, ליופי יש כוח שיכול להעביר אדם על דעתו, הוא אינו רק עניין אסתטי, אלא מה שמעורר את הצדדים הכי פחות ראציונליים אצל בני האדם. היופי, כפי שמודגם במקרה הזה, הוא הרסני. הבעיה עם הארוס ועם היופי, היא שיש בהם משהו משלה – הם לא נדמים ממבט ראשון כגורם כל כך הרסני. גם העיצוב של הלנה אצל הומרוס מעניין – היא תופסת את עצמה כאיזושהי גיבורה טראגית. היופי קשור גם בסוג של עיוורון – העובדה שכל הסובבים את האדם היפה מתייגים אותו כך, הופכת אותו למעין עיוור לסביבתו. גם במחזה אגממנון עניין הארוס מאוד מרכזי.]

הבחירה הטראגית במחזה –

המחזה מתחיל בנפילת טרויה. המקהלה חוזרת בשירה אחורה בזמן, ומתארת אירוע שהתרחש לפני היציאה למלחמה: לא היו רוחות באוליס ולא ניתן היה לצאת לקרב. קלכס הנביא טען שאגממנון צריך להקריב את ביתו כדי שארטמיס תאפשר את היציאה. שוב, האלים יוצרים מצב של חובה לבחור בין שתי אפשרויות שכל אחת מהן תוביל לקטסטרופה. מכיוון שהלנה היתה אשתו של מי שאירח את פריס, המעשה של פריס היה פגיעה באל האירוח זאוס. פגיעה באל גוררת עונש, ואגממנון חייב להוביל את המשלחת ולממש אותו. אם אגממנון יקריב את ביתו יהפוך לרוצח וייענש על כך, ואם לא יקריב אותה יעורר את חמת זאוס וייענש על כך. זו הסיטואציה הבסיסית שהכתיבה את מה שיקרה עשר שנים אחר כך.

היחס של המקהלה לבחירת אגממנון – . המקהלה מתארת את ההתלבטות הארוכה של אגממנון לפני המעשה. בתיאור המקהלה, יש מעבר חד בין הסברת הצורך בהקרבה לטובת המשלחת לגינוי המעשה כרצח מיד לאחר שבוצע. המקהלה טוענת שמרגע שהוא שם את ראשו ב"עולו" של הכוח, הוא החל לעשות מעשים שאין להעלות על הדעת. זהו פרדוקס – מרגע שהוא בחר במה שהיה חייב לבחור בו, הוא הפך לפושע. זהו ביטוי לתפיסה הדתית הטרגית (ולא להפכפכות של הקיום האנושי), לפיה גם כשאתה עושה את מה שאתה צריך לעשות, זה מוביל לעיתים לעונש ולקטסטרופה. "מחזור" מקולל זה ממשיך וחוזר על עצמו – מי שרוצחת את אגממנון זאת אשתו, ואז בנה חייב לרצוח אותה, ולבסוף אלות הזעם גרמו לו להשתגע. (יש שיטענו שאגממנון היה צריך לעשות את מה ש"צודק" ולקבל עליו את העונש, כלומר לא להקריב את ביתו).

הכוונה היא לא שלבחירות אין משמעות, אבל יש להסתכל על הבחירה עצמה מזווית אחרת (איך מתנהגים בצורה אתית בעולם כזה?).

העיצוב הטראגי של הזמן –

משך הזמן שבו עלילת הטרגדיה מתרחשת מאוד מצומצם (בהתחלה יש אמנם פער בין זמן המציאות לזמן המחזה, אבל מרגע שאגממנון חוזר הזמן במחזה די תואם זמן מציאותי). יחד עם זאת, המחזה מציג את באמצעות המקהלה את העבר הרחוק, ודרך קסנדרה הנביאה – גם עבר רחוק עוד יותר, וגם את העתיד, כך שלמעשה מניפת הזמן שנפרשת במחזה מאוד רחבה.

קסנדרה חוזרת לדור האבות של אגממנון ושל איגיסתוס – אביו של אגממנון (אורסטס) הגיש לאבא של איגיסתוס (תיאסתס) את בשר ילדיו למאכל (סעודת תיאסתס).

מסגרת הזמן הרחבה מאפשרת להסביר את ההווה, וההווה מסביר מה שיקרה בעתיד. זהו ביטוי לתפיסה לפי ההווה כשלעצמו לא יכול להסביר שום דבר והוא למעשה בלתי מובן.

שתפו פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים