הסמוראים

המעמד העליון, הבושי (Bushi/Samurai) – הדימוי השכיח ביותר של סמוראי הוא של לוחם, תעלולי חרם מדהימים וכו'. המצב של הלוחמים בתור אנשים שיוצאים לשדה הקרב, רוכבים על סוסים ושופכים דם היה קיים במעט השנים שקדמו לתקופת טוקוגאווה. בתקופה הזאת גם איכרים ורבים מהאנשים שחיו בערים שפכו דמים והיו חלק ממערכת פוליטית מאוד ערסית וסוערת. לאחר שטוקוגאווה מאחד את יפן הוא מנסה לשים קץ למצב הזה של שפיכות דמים שנובע מבריתות פוליטיות סותרות והוא עושה זאת בהצלחה רבה על ידי חקיקה במאוד מגבילה את צעדי הלוחמים מחד גיסא ואידך גיסא הופכת אותם לאותו אידיאל של משכילים. הסמוראים נדרשים להשקיע את כל זמנם בקבלת השכלה וכך גם בני משפחותיהם – פילוסופיה, שירה ריקוד ובנוסף גם אומנויות המלחמה המסורתיות. אידיאל הלחימה כבר לא לשם שפיכת דם ולחימה באויבים אלא זוהי מעין מסורת לחימה לשם חיזוק מעמדם.

השריון הסמוראי – השתמשו בו בחגיגות, מסיבות, כשהיו צריכים להפגין את כוחם. אם היינו יוצאים לעיר ופוגשים סמוראי ביום חול הוא היה לבוש בלבוש פקידותי מאוד מסורתי, מעין קימונו שקשור בחלק העליון של הגוף יחד עם מכנסיים.

אביזר נוסף לתלבושת הוא שתי חרבות.

הלוחמים היו למעשה המעמד השליט ובעלי הזכויות. הם לא נהנו מהרבה חופש, השוגון דואג שהם יחיו בערים, אם הם היו סמוראים מדרג נמוך הם היו מחויבים לגור בערי מבצר או בעיר אדו, בירת יפן. הם היו מחויבים לעבוד בתור פקידים והייתה בירוקרטיה מאוד נרחבת באותה תקופה – המדינה נוהלה על ידי מיניסטריונים שונים שהחזיקו המון פקידים והאפשרות של אדם להגיע לתפקיד בתוך המערכת הבירוקרטית הזאת נקבעה על פי המוצא שלו – מוצא של משפחה סמוראית מכובדת ופחות.

השכר שקיבלו אותם פקידים באדמיניסטרציה נמדד בכמויות של אורז (קוקו – יחידת המידה של נפח אורז, 180 ליטרים בערך – אדם צורך כמות כזאת במשך שנה). אנשים לא קיבלו את המשכורת בשקי אורז אלא בכסף שעובר לסוחר, הייתה שיטת מטבעות שלא הייתה אחידה בכל רחבי יפן.

אם אתה דאימיו (שליט של נחלות כשיפן הייתה מחולקת ל-250 נחלות באותה תקופה) אז אתה אמור להחזיק מערך אדמיניסטרטיבי שאמור לכלכל המון אנשים. אך מה קורה אם יש תקופת בצורת (קרה הרבה בתקופת אדו)? מה עושה דאימיו במצב כזה?

יש לחץ מאוד חזק שהוא צריך לגבות ממשלמי המיסים. מה קורה אם אין? מלווים בריבית. בעיר מספקים את השירות הזה – זה לא ממש עובד ולעיתים השלטון צריך להתערב ולהוריד את החובות כדי שהדאימיו יוכלו להמשיך להחזיק בנחלה שלהם.

דרך נוספת בה השוגון שולט בסמוראים הוא תקנון לאנשי הצבא – הם מחויבים לחסכנות וסגפנות, לא לנוע באפריונים אם אין צורך או ללכת עם בגדים מפוארים. אם הסמוראים מנסים להיות קצת אינדיבידואליסטים השוגון יודע איך להוריד אותם.

חוק נוסף הוא שאין להינשא ללא אישור של השוגון. השוגון דואג שלא יהיו בריתות פוליטיות בין הדאימיו השונים.

איכרים (Nomin):

האיכרים צריכים לייצר את האוכל אך לא באמת סופרים אותם בתור בני אדם. המצב הוא יותר מורכב מאמירה זו מפני שמדובר ב-80% מהאוכלוסייה ולכן אי אפשר שלא לספור אותם. הפיקוח הבירוקרטי של האיכרים היה מאוד צמוד.היו קהילות כפריות, היו ראשי כפר שניהלו את הרישום של האנשים שגרים בכל יחידה כפרית. יש המון מסמכים שנכתבו באותה תקופה, גם בכפרים נידחים- רשומות של הילדים שנולדו בכפר וכו'. המסמכים הללו נכתבו על ידי פקידים כפריים. על כל יחידה כפרית היה לפחות אדם אחד שידע לכתוב ולקרוא, הכפריים הללו לא היו לגמרי בורים וחיים כמו חיות לפי התיאור של הסמוראים.

אם בודקים את היחידות המשפחתיות –  אלו משפחות של 3 דורות (סבים, הורים וילדים) ולא חמולות שהיו בתקופה קודמת יותר. מי שהיה יורש את האדמות היה הבן הבכור לפי חוקי טוקוגאווה. דבר זה יצר בעיות כאשר היה יותר מבן אחד למשפחה, מה שהיו עושים כשהיה יותר מילד אחד היו בעצם מוסרים את הילד למשפחה אחרת שאין בה בנים.

חלק גדול מהאיכרים מאבדים את האדמות שלהם במשך התקופה והם הופכים להיות "שותי מים" (Mizonomi) על פי לשון האוכלוסייה – לא היה להם מה לאכול, רק מים.

מי שהיה קונה את האדמות הם איכרים עשירים יותר, אותם איכרים עניים מאבדים את האדמות במקרים בהם הם לא יכולים לשלם את המיסים ועל כן הם חייבים למשכן את אדמתם.

טכנולוגיה חקלאית – שימוש הולך וגדל בדשנים מסוגים שונים ומכשירים מסוגים שונים כשהכל ידני כמובן, אך יש שכלול של טכניקות שונות.

סיפור שמאייר את המצב הלא סימפטי של האיכרים הוא הסיפור של סוגורו (Sogoro) מנחלת סאקורה (Sakura). הוא היה ראש כפר בשנת 1645, תקופה בה לא היה יבול גבוה. הכפר שלו לא יכול היה לשלם את המיסים וכך גם הכפרים שליד. ראשי הכפרים מגישים עצומה לדאימיו האזורי בבקשה להוריד את המיסים אך הוא מסרב. הם מגישים שוב ושוב מסרבים להם. אותו סוגורו הולך לדבר עם השוגון, ההחלטה שלו היא החלטה של התאבדות כי אי אפשר שאדם ממעמד כל כך נמוך ייגש לשוגון. הוא מגיע לאדו ורואה את השיירה של השוגון עובר, הוא ניגש לשוגון ומביא לו את הפטיציה (העצומה), השוגון רואה את הפטיציה ומכריח את הדאימיו להוריד את המיסים, אותם כפריים מצליחים לחיות מהיבול שלהם בגלל הורדת המיסים אך הדאימיו לא שוכח זאת ומענה את סוגורו לנגד משפחתו ולאחר מכן צולב אותו.