הצפרדעים / אריסטופאנס

 

תקציר העלילה (סיכום מהמבוא בספר) –

חלק ראשון – דיוניסוס, אל התיאטרון, יורד לשאול כדי להשיב משם את אוריפידס, שמותו הותיר את אתונה ללא משוררים ראויים. המחזה נפתח בחילופי התבדחויות בין דיוניסוס לעבדו קסנתיאס, היוצאים למסע. מכיוון שלא היה בשאול מעולם, דיוניסוס מתחפש להרקלס, ואז מגיע לביתו של זה כדי לבקש ממנו המלצות, בתור מי שכבר היה בשאול. הרקלס פורץ בצחוק למראהו של דיוניסוס – מעל לכותנתו הכתומה, לבוש של גברים מעודנים, הוא עוטה עור של אריה ומחזיק אלה בידו, שני המאפיינים המסורתיים של הרקלס. כך ניצבים זה מול זה שני הרלקסים – האמיתי והמחופש. לאחר שדיוניסוס דוחה את הדרכים ה"בטוחות" שמציע לו הרקלס כדי לרדת לשאול – תלייה, הרעלה וקפיצה ממגדל – הרקלס מספר לו שהוא יכול לשוט אל השאול, והוא מספר לו שבדרך יפגוש בעלי חיים מפלצתיים רבים, וגם חוטים השוכבים ברפש (ביניהם, גם מאהבים שרימו את אהוביהם, ואנשים שמעריצים אמנים גרועים). דיוניסוס ועבדו יוצאים לדרך, ואכן מגיעים לאגם, שם יש סירה ועליה ספן שאמור להוביל אותם לשאול. דיוניסוס עולה לסירה, ועל עבדו מצווה ללכת ברגל… אבל סוף הוא נאלץ לחתור כל הדרך בעצמו. בעת החתירה הוא עורך תחרות קרקורים על הצפרדעים. כשהשניים מגיעים לשאול, דיוניסוס שואל את קסנתיאס האם הוא כבר ראה "מי מן המכים את אבותיהם או נשבעים לשקר", וקסנתיאס מצביע בתגובה על הקהל. אז חושף קסנתיאס את הפחדנות של דיוניסוס כשהוא מתאר בפניו מפלצת דימיונית, ודיוניסוס בתגובה פונה בבקשת עזרה לכהן דיוניסוס היושב בתיאטרון. שוכני השאול, שרואים את דיוניסוס, חושבים שמדובר בהרקלס, והם מתרגזים, כי בביקורו של האחרון בשאול הוא עולל הרבה מעללים. מפחד, דיוניסוס מבקש להחליף את בגדיו עם עבדו, אבל אז הוא מחליף אותם איתו שוב ושוב, כשבכל פעם הנסיבות משתנות, ומשתנה החלטתו אם כדאי לו להיות הרקלס או לא. לבסוף, שומר הסף מזמין את דיוניסוס וקסנתיאס אל בית פלוטון.

חלק שני – התמודדות בין אוריפידס ואייסכילוס. מסתבר, שמותו של אוריפידס הביא לעימות בין שני הטרגיקונים. דיוניסוס ממונה לשפוט בהתמודדות ביניהם. אוריפידס הוא דוברה של אומנות הטרגדיה החדשה, ואייסכילוס של הישנה. כתשובה להאשמתו של אייסיכלוס, לפיה הוא השפיל את גדולתה של הטרגדיה, אוריפידס מדבר בשבחם של הנושאים היומיומיים. היצירה של אייסכילוס מוצגת כמיושנת ונפוחה, ומודגש השימוש שלו במילים ארוכות ומסורבלות. לבסוף, דיוניסוס בוחר באייסכילוס, המחזאי המסמל את הימים הטובים שחלפו ואינם.

נושא המחזה –

זהו מחזה על משוררי הטרגדיות, על ערכן האמנותי של יצירותיהם, על סגנון כתיבה ועל תכנים. למרות העיצוב הקומי, אפשר להבחין בערכים אסתטיים שבאים לידי ביטוי במחזה, וכנראה היו שייכים לקהל כולו. ניתן לחלץ מכך תפיסות אסתטיות של בני התקופה. לכאורה, היינו חושבים שמכיוון שעלילות הטרגדיה אינן מומצאות אלא לקוחות מהמיתוסים על סוגיה זו לא צריך להיות ויכוח, אבל מסתבר שכן.

כבר הפנייה להרקלס בבקשה לעזרה לרדת לשאול מתייחסת לנושאים הקשורים קשר הדוק לשאלות ההערכה הספרותית: הרקלס מציין את קיומם של משוררים פטפטנים ואילו דיוניסוס משתוקק למשורר המשמיע ביטויים נועזים. השיחה מתנהלת תוך אזכור היעלמם של המשוררים המצוינים: סופוקלס, אגאתון, וכמובן אוריפידס. איאופון, בנו של סופוקלס שעודו חי, מוגדר אמנם כמחזאי טוב אך מצויינותו מוטלת מיד בספק. המחזה מתחילתו מתנהל סביב שאלה של ערכים אומנותיים וספרותיים, אבל תוך תחושה שהתקופה הגדולה כבר מאחורינו.

הפרולוג ויצירת האווירה הקומית –

בפרולוג מופיעות הרבה בדיחות, חלקן מאוד נמוכות. אריסטופאנס משתמש בבדיחות מאוד שחוקות, אך עושה זאת בצורה מקורית, מעצם זה שהוא מודע לכך שהן שחוקות ("לומר אחד מן הדברים הנדושים, שתמיד מצחיקים את הקהל?"…). אותה בדיחה פונה לשני סוגים של קהלים: את הקהל הפשוט יותר היא מצחיקה כבדיחה פשוטה, והקהל היותר מתוחכם צוחק מזה שהמחזאי מודה שהוא משתמש בבדיחה שחוקה. בו בזמן המשורר מתחשבן עם יריביו למקצוע על השימוש שלהם בדיוק באותן הבדיחות.

עושר של בדיחות לשוניות – לשון נופל על לשון וכד', בין אם מדובר בדברים גסים, ובין אם מדובר בדברים מתוחכמים יותר.

הבדיחות על הערגה – דיוניסוס אומר שהוא נתקף ב-pothos (ערגה) שאין לו עליו שליטה, וקסאנתיאס, המתייחס לכך כאילו מדובר ארוס, מתחיל בסדרת שאלות לגבי האובייקט המיני שבו מדובר. האובייקט האחרון הוא קלייסנתנס. אין אנו יודעים מי היה קלייסתנס, אבל מאחר שהוא לא אישה, לא נער ולא גבר, הוא ככל הנראה אדם בוגר הידוע כהומוסקסואל פסיבי. תומך בכך התיאור של קלייסתנס כמי שמקונן ובתוך כך תולש את שער האחוריים, מה ש מאפיין את ההומוסקסואל הפסיבי המשתוקק להידמות לנער. קינתו של קלייסתנס היא על אהובו Sebinos Anaphlustios מהשורש binein "לזיין" ו anaphlan "להעמיד (זין)", כלומר קלייסתנס מקונן על מות אהובו האקטיבי וחלק מקינתו כולל את הכנת גופו (לשווא) כדי שייראה כמו זה של נער.

מוטיב ההתחפשות –

דיוניסוס מתחפש להרקלס, ואז מחליף שוב ושוב ושוב תלבושות עם המשרת שלו קסנתיאס (שהופך ל"קסנתיהרקלס"). כאן זה פתח לבדיחות, לא לקטסטרופה (כמו ב"בקכות").

שתפו פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים