הקומדיה העתיקה

הרצון לראות את הנשים בפולחנן כרוך בהפיכתו של פנתאוס לאישה. בכך הוא מידמה לאל באותה תכונה שהוא כל כך בז לה, אך גם נמשך אליה. לכן, גם להצעה הזו פנתאוס נענה מייד. זה גם משקף דבר מה עמוק בנוגע לתיאטרון – פנתאוס מתחפש כמו האל המתחפש בפסטיבל שמוקדש לאל המסכות ופולחנו הוא התחפשות.

יש לשים לב לכך שלאורך כל המחזה דיוניסוס אינו חושף את זהותו גם בפני הבקכות. הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי. הקהל הוא היחיד שיודע שמדובר באל המחופש לאדם. גם העובדות שלו מאמינות שהוא נציג של האל ולא האל עצמו.

כשפנתאוס יוצא מן הארמון לאחר ההתחפשות, יש על הבימה יש שני שחקנים גברים, בני אדם, אחד מהם מחופש לאל, שמתחפש לבן אדם, והשני מתחפש לשליט של עיר שמתחפש לאישה. כל אחד מהם עבר גבול שלא ניתן לעבור אותו במציאות – בין גבר לאישה, בין אנושי לאלוהי. כל אחד מהם הוא "שניים" (מתחפש פעמיים). פנתאוס מתייחס באופן ישיר לשאלת הראייה: הוא רואה עכשיו "כפול", כלומר פי שניים מהראייה הרגילה, אך הכפילות לא מעצימה את הראייה שלו אלא מעצימה את העיוורון שלו. האירוניה הטראגית, היא שהוא לא מבין שהוא באמת רואה כפול (את דיוניסוס ואת התחפושת). המניע לראייה הכפולה הוא הכפילות בזהות של פנתאוס, שאינו מצליח להכיל את הפיצול בדמותו.

פנתאוס נכנס לתוך תפקיד האישה, והרצון שלו שהזר ידאג לתחפושת שלו משקף את התהליך של entheos, כלומר התהליך שבו האל נכנס לתוך גופם של מאמיניו. כאשר דיוניסוס אומר לו שקודם היה חולה ועכשיו הבריא הוא קובע דבר שהוא אמיתי ושקרי בו בזמן. אי האמונה באל הייתה המחלה, וכאשר האל "נכנס" בפנתאוס, כשזה עטה על עצמו את הדמות הנשית, זה מהווה הבראה. אך כניסת האל בתוכו – הרסה אותו, הוא הפך ל"חולה" למטורף שאיבד את הגבול בין גבר לאישה.

מותו של פנתאוס וסיום המחזה –

המוות של פנתאוס מבוסס גם הוא על עיוורון – אימו אינה מזהה שזהו בנה, ומגיבה אליו כמו אל חיה. ההתפכחות כרוכה בכאב, בדומה למה שקרה לאיאס, ברגע שהאדם רואה למה גרם לו האל הוא מוכה בכאב איום. גם קדמוס נענש – הוא האמין באל ועבד אותו, אך האל לא מתחשב במאמינים שלו אם בני המשפחה חוטאים. העונש על חוסר האמונה חורג מכל פרופורציה שהשכל האנושי מסוגל להכיל או להבין.

בסוף המחזה יש התגלות של האל – דיוניסוס חוזר למקום שלו למעלה, בניגוד לאדם, יכול לנוע הוא בין המקומות ובין הזהויות (לעומת פנתאוס, שבעקבות ניסיונו להתחפש מת). ההתגלות של האל כאל מאופיינת באכזריות חסרת פשרות. הוא מנבא את העתיד הקשה מאוד שעדיין מצפה למשפחה של פנתאוס. הוא מצהיר על אלוהותו כאלוהות כוחנית. לכן, גם אם יש פה אישור מוחלט לקיומו של האל, הוא בעצם מעביר מסר מאוד ברוטאלי על קיום בעולם של טירוף, של אל שפולחנו מטורף, ואי ציות לו מוביל לעונש נורא.

הקומדיה העתיקה

כמו כל המחזות, הקומדיה היא מרכיב חילוני שנכנס לתוך טקס דתי.

מחלקים את הקומדיה ביוון לשני סוגים – קומדיה עתיקה – מאה חמישית לפנה"ס; קומדיה תיכונה וקומדיה חדשה – מאה הרביעית לפנה"ס.

מאפייני הקומדיה העתיקה –

  • לשון גסה חוסר צנזורה מוחלט (המקור המרכזי לאוצר המילים העממי והגס ביוונית הוא הקומדיות של אריסטופנס).
  • עלילת הקומדיה מתרחשת בדרך כלל בזמן "ההווה", כלומר בזמן המקביל לתקופה ההיסטורית בה היא מועלית. הקומדיה מאוד מעוגנת גם בפוליטיקה בת הזמן וגם בתרבות בת הזמן. עבור אריסטופאנס, הקומדיה היתה כלי לביקורת חברתית. כדי להבין את הקומדיות ואת הביקורת החברתית המשוקפת בהם, יש להכיר את התרבות ואת הפוליטיקה. הקומדיה כוללת פארודיה על אנשים בולטים מהתקופה, לא רק פוליטיקאים אלא גם אנשי רוח, ולא מעט מחזאים אחרים, חלקם מחברי קומדיות מתחרים וחלקם מחברי טרגדיות.
  • בניגוד לטרגדיות, העלילות אינן מיתיות אלא מומצאות. כל קומדיה שונה מהקומדיות האחרות.
  • הקומדיה נשענת בדרך כלל על יסוד פנטסטי. האירוע המכונן של הקומדיה הוא אירוע שההסתברות להתרחשותו היא אפס, והקהל מודע לזה. אבל בהינתן האירוע הזה, מה שנובע ממנו הוא כבר ריאליסטי. יש משחק בין פנטזיה לריאליזם.
  • שבירת האשליה הדרמתית – הקומדיה מזכירה לנקהל כל הזמן שמדובר במחזה ולא משהו שיכול להתרחש (החל מהיסוד הפנטסטי, ועד להתייחסויות מפורשות של השחקנים – רואים שהמכונה לוקחת את הבן אדם למעלה, והוא צועק, "תזהר, אני הולך ליפול"). זה כולל גם הרבה רפלקסיביות (מחזה שמודע לעצמו) ו"מטא-תיאטרון". חלק מהתחכום קומי מבוסס על מעבר הולך ושוב בין הרובד הבדיוני (המציאות הפנימית של המחזה) לרובד המציאות (המציאות החיצונית).
  • הכשרון הגדול של אריסטופאנס הוא היכולת לפנות לקהלים שונים בו בזמן: שילוב בין בדיחות פשוטות לבדיחות מתוחכמות.

שתפו פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים