הקשר בין זמן ומרחב

הריקבון האמיתי, כפי שעולה מהמחזה, הוא לא הריקבון בפצע של פילוקטטס אלא הריקבון "בנפש האנושית". דווקא בעל הפצע המרקיב הוא "טהור". במשך חלק גדול מהמחזה, כל השחקנים על הבמה מעמידים פנים חוץ מפילוקטטס – מכיוון שהוא לא מרמה אלא מרומה. פילוקטטס מהווה מעין תמונת ראי של אודיסאוס – פילוקטטס התבהם והפך דמוי חיה עקב מצבו הקשה, וניתוקו מן התרבות. אודיאוס דווקא הפך חייתי עקב "עודף תרבות" (בעבר חשב שמה שחשוב זה כוח, אך היום מבין שמה שחשוב זה הלשון).

נאופטולמוס שואל את אודיסאוס "מה לגבי הכבוד", והתשובה של אודיסאוס היא שעליו לעבור יום אחד בלי כבוד, ולאחר מכן הוא יקבל את הכבוד כל חייו. אבל התשובה של אודיסאוס מוציאה את כל הטעם ממושג הכבוד, הופך אותו למשהו אופורטוניסטי.

הקשר בין זמן ומרחב במחזה –

המחזה מתרחש לאחר שנפתח מעין "קאירוס", משניתנה נבואה לפיה שלב המלחמה למעשה נגמר, ויש תנאים מאוד מסויימים וידועים שאם ימולאו – טרויה תיפול. אחד התנאים הוא שפילוקטטס יגיע לטרויה עם הקשת שלו. לכן, לזמן הדוחק תפקיד מרכזי במחזה. יש ניגוד חריף בין 10 השנים הארוכות שעברו מתחילת המלחמה, הזמן הדחוק שהולך ואוזל לאחר שניתנה הנבואה.

החיים של פילוקטטס באי הם גם מחוץ למקום, וגם מחוץ לזמן במובן מסויים – הזמן על האי הופך מעגלי, דפוסים חוזרים על עצמם מבלי להביא לשינוי, להפרה של המעגליות. מבחינתו של פילוקטטס, אין משמעות להתקדמות הזמן. גם כשמגיעה אניה לאי, ויש הפרה של מעגליות הזמן, זה תמיד מסתיים באותה צורה, ולבסוף לא לוקחים את פילוקטטס ליוון – גם זה הופך למוטיב שחוזר על עצמו.

נאום נאופטולמוס –

נאופטולמוס מתחזה בפני פילוקטטס למי שהגיע לאי במקרה, רוצה לברוח מטרויה ומעוניין לעזור לפילוקטטס. המילים שהוא אומר נשתלו בפיו על ידי אודיסאוס. גם נאופטולמוס מדבר על הציר בית-טרויה עם אותם הדגשים ערכיים, מביע אכזבה ממה שמתרחש בטרויה במובן המוסרי ורצון לשוב הביתה כדי לא להיות בשום מגע עם טרויה. גם מבחינתו הבית מוגדר אפוא בתור הניגוד המוסרי, לא רק הגיאוגרפי, של טרויה.

הנבואה והקשת, מימוש הציר האנכי במחזה –

בפתיחת המחזה, אודיסאוס הורה לנאופטולמוס לשכנע את פילוקטטס, ומסביר שאם יידרש לכך יותר מידי זמן, אודיסאוס ישלח שליח שיעזור לנאופטולמוס. השליח מגיע, ומספר על הלנוס, שניבא כי כדי שטרויה תיפול פילוקטטס צריך להגיע עם הקשת. בנבואה שהשליח מציג לא ברור האם פילוקטטס עצמו צריך לבוא, או שצריך רק את הקשת. בנבואה האמיתית הגעתו של פילוקטטס היא תנאי הכרחי, בכל זאת נאופטולמוס גונב לו את הקשת. נוצרת האשליה שאפשר אולי להפריד את פילוקטטס מהקשת.

הקשת "שלא מחטיאה לעולם", שניתנה לפילוקטטס במתנה מהרקלס, אחרי שפילוקטטס הסכים לשרוף אותו למוות לפי בקשתו. למרות שלכאורה המחזה ברובו מתרחש רק בציר המאוזן, וגם הקשת נעה בציר זה, היא למעשה מייצגת את הציר המאונך – היא מייצגת את נוכחותו של הרקלס, ומקושרת ישירות לנבואה. בעצם קיום הקשת על הבמה על הבמה הציר מעלה-מטה כבר מומש, וזה כידוע מוליד קטסטרופות.

הדילמה של נאופטולמוס –

בדיוק כשנאופטולמוס ופילוקטטס עומדים להפליג מן האי, פילוקטטס נכנס להתקף של כאב מאוד חזק, ובסופו מתעלף. ניסיונו של פילוקטטס לימד אותו שבכל פעם שיש לו התקף כזה בפני אנשים, זה מתסיים בכך שלא לוקחים אותו מהאי, והוא מאוד חושש שזה יקרה שוב. לפני התעלפותו הוא מפקיד את הקשת בידי נאופטולמוס (שמייצג את אודיאוס על הבמה) – כלומר, הקשת בעצם עברה לידי אודיסאוס.

שתפו פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים