חוסר האונים האנושי

בני האדם כקורבן של האלים –

  • "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" – אגממנון נרצח כנקמה על מעשה אביו, כעונש על רצח איפגניה וגם מתוך מניע אינטרסנטי אנושי של אשתו הבוגדת. זהו העיקרון העומד באופן כללי מאחורי הקללה השורה על המשפחה.
  • המצב בין אפולו לקסנדרה – קסנדרה קיבלה עונש משום שלא הייתה מוכנה להיעתר לאפולו פיזית כדי לזכות במתנת הנבואה (איש לא מאמין לנבואותיה). זו דוגמה נוספת לאופן בו אלים מנסים לכפות את עצמם על בני אדם באלימות.

חוסר האונים האנושי –

חוסר האונים של בני האדם מול הכוחות שמנהלים את החיים שלהם הוא עיקרון מרכזי בתפיסה הטראגית. במחזה יש כמה קונפליקטים של אדם מול אלים:

  • קסנדרה לנוכח אפולו
  • אגממנון והקללה הרובצת על משפחתו.
  • אגממנון והקונפליקט לפני יציאת המשלחת.

בהקשר לציר ששרטט אריסטו בין eutuchia לבין dustuchia, במחזה מודגש מקומו המרכזי של המקרה בכל הנוגע לחוסר האונים האנושי ביחס לשאלות המרכזיות ביותר של האושר. האדם אינו יודע האם הוא נע מקוטב אחד לאחר אלא ברגע שבו הדבר כבר התרחש – אי ודאות מוחלטת. אינך יודע מה יעלה בגורלך עד שאתה מגיע ממש אל סופך.

אגממנון מגיע כמנצח חזרה לביתו, ומייד אחר כך הוא נרצח בצורה משפילה על ידי אשתו הנואפת, יחד עם המאהבת שלו. בסוף המחזה קליטימנסטרה נמצאת בשיא, אך במחזה הבא ("נושאות הנסכים") יתחולל תהליך ההידרדרות שלה אל עבר המזל הרע, ובנה ירצח אותה. במחזה השלישי בטרילוגיה ("נוטות החסד") בנה כבר מתחיל "למטה", כמשוגע, אך הסוף הוא טוב – השתחררות ממעגל הקללה.

 איאס / סופוקלס

הרקע למאבק בין אודיסאוס ואיאס –

אחרי שאכילס מת, אימו ערכה משחקים לזכרו, ובין הפרסים שחולקו היו כלי הנשק של אכילס. מי שקיבל אותם אמור היה להיות הגיבור השני בחשיבותו במחנה היוונים. באיליאדה עצמה יש עדויות ברורות לכך שהאדם הזה הוא איאס (למשל, הוא זה שהקטור נלחם מולו). מי שקיבל בסופו של דבר את כלי הנשק הוא אודיסאוס, ויש פה משהו נכון מבחינת המיתוס, כי הוא זה שבסופו של דבר הביא לנפילת טרויה (על ידי המצאת התחבולה של הסוס הטרויאני). כלומר, אם מה שחשוב במלחמה הוא הניצחון, אז אודיסאוס הוא הראוי ביותר. אם הערך העליון הוא הגבורה, איאס ראוי להיחשב כממשיכו של אכילס. זהו מאבק בין ערכי הגבורה והיושר, לבין הערמומיות וההישרדות.  במחזה ניתן להבחין בכך שהעולם ההירואי "הולך ומת" (אכילס, איאס), ובמקומו עולה עולם ערכים חדש, של ערמומיות, גמישות, סתגלנות ואף נכונות לשאת השפלה – זה מה שמאפיין את אודיסאוס.

בדמות של איאס יש משהו מהמאבק בין היחיד לחברה – איאס לא קיבל את דין החברה והיה מוכן אף להרוס את החברה כדי "לקבל את מה שמגיע לו בצדק". הנקודה המרכזית היא לא האם נעשה לו עוול או לא, אלא בהינתן שנעשה ליחיד עוול, מה הוא צריך לעשות למול החברה?

מוטיב הראייה והעיוורון –

מוטיב העירוון חוזר בטרגדיה זו וברבות אחרות – הפער בין מה שבני האדם חושבים שהם רואים לבין מה שמתרחש בפועל.

  • אתנה גרמה לאיאס להיות עיוור למה שבאמת נמצא מול עיניו, ולראות דבר אחר. איאס חושב שהוא תוקף את אודיסאוס ואגממנון, אך כל זעמו יוצא על הבקר. נוצר גם קשר בין עיוורון לבין טירוף.
  • אתנה מבטיחה לאודיסאוס שאיאס לא יראה אותו כאשר הוא יצא החוצה, ואדיסאוס כן יראה את איאס. נוצר פער משמעותי בין מי שיכול לראות לבין מי שאינו יכול לראות.
  • הברית בין אודיסאוס לאתנה, לפחות מבחינתה של אתנה, מבוססת על ראייה – שניהם יסתכלו באיאס, והוא ייוותר עיוור, ומבחינת אתנה שניהם אמורים להנות מכך. מודגש פה הקשר בין ראיה לבין כוח, ובין כוח לבין הנאה.

כשאיאס יתעורר מהשיגעון שלו ויתחיל לראות – זה יוביל למוות שלו.

הפרולוג כ"מיז אן-אבים" –

הפרולוג מתפקד כ"מיז-אן-אבים" – חלק מיצירה שמתאר במיניאטורה את מה שקורה ביצירה כולה. בפרולוג מתגלמים היחסים בין הציר למעלה-למטה לבין הציר ימינה-שמאלה. אתנה טוענת כי הציר המרכזי מבחינתו של אודיסאוס הוא הציר למעלה-למטה, הציר בינו לבינה. כשהיא מציעה לו לצפות באיאס וללעוג לו, היא למעשה מציעה לו "לעלות למעלה". מה שאודיסאוס בחכמתו מבין, הוא שהציר היחיד שקיים עבור בני אדם הוא הציר המאוזן, לא ניתן לגשר על הפער שבין המעל למתחת, ולכן מה שחשוב הוא הקשר בין בני האדם. אודיסאוס יוצא נגד התפיסה הממוסדת של השמחה לאידו של האויב. היריבות בין איאס לבין אודיסאוס מאבדת מהחשיבות שלה, לעומת העובדה שכל בני האדם נמצאים "מצידו האחד של המתרס", והאלים מהצד השני.

אודיסאוס: "אבל אני חומל עליו במפלתו למרות שהוא אויבי, כי הוא רתום לאשליה ההרסנית. איני חושב עליו יותר משעלי, אני רואה שאנו, אלה החיים, איננו אלא מין רוחות או צל קלוש".

שתפו פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים