כדאי לדעת

במערכה השנייה מופיעה מורכבות נוספת – מופיע חייריאה, ומתחילה עלילה מקבילה של עוד עלם מאוהב. ראינו כבר את העניין של עלילות כפולות, סיבוך כפול שצריך

פרולוגוס – לא דומה לשום פרולוג שראינו עד עכשיו. מקובל להניח שהפרולוגים של טרנטיוס הם היצירות הרומיות המקוריות הראשונות. הפרולוגים עברו תהליך של רדוקציה –

המעמד בנוכחות סימו, פסאודולוס וקליפו מגביר את המתח – סימו חושף שהוא יודע מה רוצה בנו, ושהוא צריך להיזהר עכשיו כדי שלא יקחו את כספו.

  הפרולוגוס – שם המחזאי הופך מוכר, מעין מותג. הקהל מוכן להשקיע מאמץ ולראות מחזה ארוך. הדיאלוג הראשון במחזה – מהדיאלוג הזה עולה המיומנות של

היצירה הרומית הראשונית היא זו של טיטוס, שתרגם את האודיסיאה ללטינית. היוצר הרומי חייב להיות דו-לשוני וגם משכיל. לא ניתן ליצור משהו בלטינית, בלי לדעת

נאומו של גורגיאס על כבודם של העניים – במציאות, דווקא כשאתה עני הסיכוי לפגוע ביושרה שלך הוא הרבה יותר גדול. הנאום הוא חלק מהתפיסה הרומנטית

פאן בתור האחראי להתאהבות של הצעיר והנערה – ביתו של קנימון, למרות שהיא גדלה אצל אדם איום ונורא, בעצמה נפלאה. בניגוד לטרגדיות, יש במחזה קשר

התחרות האחרונה היא תחרות שבה שוקלים את המילים על מאזניים. אייסכילוס מנצח בה, ובמאבק בכלל. לא באמת ברור למה אייסכילוס ניצח, ובסופו של דבר הוא

אותה הטכניקה מופיעה גם בכניסת מקהלת הנכנסים בסוד המיסטריות, אשר דורשת לסלק מקרבה הן את מי שמפלג את המדינה ואינו נוח לאזרחים הן את מי

  תקציר העלילה (סיכום מהמבוא בספר) – חלק ראשון – דיוניסוס, אל התיאטרון, יורד לשאול כדי להשיב משם את אוריפידס, שמותו הותיר את אתונה ללא משוררים

 – הפרולוג – דברים שנאמרים לפני כניסת המקהלה. מכיוון שהעלילות מומצאות יש הכרח באקספוזיציה. אי אפשר להניח שהקהל יודע משהו, אבל בראש ובראשונה הפרולוג צריך

הרצון לראות את הנשים בפולחנן כרוך בהפיכתו של פנתאוס לאישה. בכך הוא מידמה לאל באותה תכונה שהוא כל כך בז לה, אך גם נמשך אליה.

  לעומת דיוניסוס, פנתאוס, שליט תבאיי, מייצג במחזה איזשהו מובן של סדר. פנתאוס מתאר את המצב בעיר כמהפכה, שכן כל הנשים הסתלקו מהבתים ונמצאות בהרים.

  לאורך כל המחזה, עולה שאלת אמינות דבריהם של אנשים. לכן, כשהשליח מופיע, לא ברור אם הוא מדבר אמת, וקליטיימנסטרה עצמה לא בטוחה בכך. יש

 – השיר נחלק לשניים: חלקו הראשון דן באפרודיטה ובארוס וחלקו השני מתייחס לאירועים המתרחשים לעיני המקהלה: הופעת קליטיימסטרה, איפיגניה ואורסטס. החלק שדן באפרודיטה ובארוס נראה

  מעבר להצגת הקטנוניות והקטנות האנושית, ייחודו של המחזה הוא בכך שיש משהו לא ברור באופן שבו הוא בנוי. יש במחזה מעין הפכפכות (הוא אפילו

נאופטולמוס מתלבט אם ללכת משם עם הקשת, והמקהלה מתערבת ומורה לו לגנוב את הקשת בלי שום היסוס, כי זו תוכנית האלים. זו הוכחה מובהקת לכך

הריקבון האמיתי, כפי שעולה מהמחזה, הוא לא הריקבון בפצע של פילוקטטס אלא הריקבון "בנפש האנושית". דווקא בעל הפצע המרקיב הוא "טהור". במשך חלק גדול מהמחזה,

  במחזה יש נבואה לפיה אם איאס ישרוד את היום הזה (יום המחזה), הוא ישרוד גם הלאה. אבל איאס לא יכול לשאת את ההשפלה אפילו

אודיסאוס כצופה והמסר לקהל – הצופים בתיאטרון מצויים בעמדה שדומה למצב של האלים – בחלק מהמקרים הם יודעים מה יקרה בהמשך, והרבה פעמים הם ערים