מוטיב ההתחפשות

במערכה השנייה מופיעה מורכבות נוספת – מופיע חייריאה, ומתחילה עלילה מקבילה של עוד עלם מאוהב. ראינו כבר את העניין של עלילות כפולות, סיבוך כפול שצריך לבוא על פיתרונות. הנערה שחייריאה מאוהב בה נראית על הבמה, אבל לא נשמעת. האישה היחידה ששומעים את קולה היא היצאנית – וזה כמובן לא מקרי, כאשר אישה היא ראויה, לא שומעים אותה מדברת, בטח שלא בחוץ. חייריאה מוצג כעלם מחונך היטב – הוא מאבד את עקבות הנערה שבה התאהב, משום שנקלע לשיחה אם אדם זקן שהיה אבא שלו, והיה מחוייב להמשיך בה – יש בו נימוס "עמוק", שחזק יותר מההתאהבות שלו. אחר כך נגלה שחייריאה הוא אנס… מה שלא פוגע בייצוג שלו כאדם נורא מחונך. החינוך בא לידי ביטוי ביחס של גברים לגברים, ולא ביחס של גברים לנשים.

מה מעורר את ההתאהבות של חייריאה? בעצם כלום. המראה החיצוני מספיק. זה שעצם המבט הוא זה שמעורר את התשוקה – ניתן להבין, אבל מה שמעניין זה שבסופו של דבר התשוקה הזו שניצתה תוביל לנישואין. גם הלשון שבה חייריאה משתמש היא לשון של אהבה, ולא רק של משיכה פיזית (ואין לו איזושהי אינטרס לעשות את זה). זה אולי אומר משהו על איך שהתאהבות נתפסת בעיני גברים. אולי זה משהו שאדם צריך להגיד כדי להיראות טוב בעיני עצמו ובעיני הסביבה. יואב חושב שהנקודה המוזרה פה היא שהדרך לנישואין עוברת דרך אונס (לא שמישהי נאנסה ואז בסופו של דבר זה מוביל לנישואין).

הסריס ומוטיב ההתחפשות – מה זאת אומרת, להתחפש? חייריאה, למרות שיש לו, מתחפש דווקא למי שאין לו (סריסים כנראה היו מחוסרי אשכים, אבל כן יכלו לתפקד מינית, אבל במקור גם מדובר בסריס זקן ומכוער). למה שמישהו ירצה להתחפש למי ש"אין לו" – הסריס הוא מעין "לא-גבר", וזה מה שמאפשר לו לחדור אל תוך עולם הנשים, ושם לאמץ חזה את זהותו כמי ש"יש לו". זה מזכיר את שאלת הגבריות-נשיות דרך ההתחפשות ,שראינו בבקכות. נושא החדירה פה מאוד מרכזי – החדירה לתחום האסור, ולגוף של הנערה. הדרך היחידה לחדור לשם זה סוג ההתחפשות המסוים הזה. החדירה הראשונית נעשית בערמומיות, והשניה נעשית באלימות.

אח"כ מופיע חרמס, שחושש שתאיס תרמה אותו כמו יצאנית טובה – אלה ציפיות ריאליות. הקהל יודע יותר, וכך נוצר אפקט קומי.

חייריאה שוב מופיע, ומתאר את מה שקרה בביתה של תאיס, ואיך הוא בעצם הצליח לכבוש את האישה שבה הוא היה מעוניין. חייריאה מגיע אל הבית, ולכאורה, הוא אמור להיות ממוקד רק בדבר אחד, אבל הוא בכל זאת מצליח לראות משהו – הוא רואה ציור על הקיר, ציור של זאוס שבא אל דנאה בדמות גשם של זהב. זה סיפור ידוע מאוד מהמיתולוגיה (היא נכלאה במקדש עקב נבואה, זאוס הפך לגשם, וכך הפרה אותה). מה שרואים בבית של הזונה הוא גשם של זהב – קשר בין מין לכסף. יש פה גם רמיזה למטאמורפוזה – זאוס הופך את עצמו לגשם, וחייריאה הפך את עצמו לסריס – שתי התחפשויות שהביאו בסופו של דבר לסקס. מה שמדבר לחייריאה הוא הרעיון של "להיות זאוס". זאוס משמש כדוגמה – אם זאוס יכול להרשות לעצמו, אין סיבה שאני כאדם לא אעשה זאת.

כבר בשלב הזה חייריאה מדבר (רומז) על הרצון שלו להתחתן עם פמפילה, יש פה איזשהו מודל של אהבה שמביאה לנישואין, והאנוס עומד במרכז שלו. כשהמשרתת מתארת את האונס היא מתארת אותו כמשהו מאוד אלים. כשתאיס מאשימה את חייריאה במעשה הנורא, הוא טוען שלא עשה זאת "אלא מתוך אהבה". וזה… מוזר ("וה מה שגבר עושה כשהוא באמת אוהב", ממשיך יואב).

יואב טוען שזה מה שנמצא עד היום, איפשהו, בבסיס הרומנטיקה (במובן של קומדיה רומנטית). נעשתה סובלימציה, אבל רק על פני השטח.      

עוד משהו אנטי-סטריאוטיפי – חרמס נחשף כפחדן.

משחק עם דמות החייל הרברבן – החייל מציג את עצמו כמי שעומד לצור על הבית. חרמס מתגלה שוב כאמיץ בעירבון מוגבל.

עוד רמאות אחת – פיתיאס מרמה את פרמנו, וכך נוקמת בו על שהכניס את חייריאה בדמות הסריס.

איך נפתרת הקומדיה – על ידי זיהוי. בניגוד לטרגדיה, פה הזיהוי מוביל לסוף טוב. מי שהיא בת חורין, אפשר להתחתן איתה, וההטאירה שמאוהבים בה, יש מי שיממן אותה. לכן, צריך להתחלק בתאיס, כך שתרסו יממן אותה, אבל לא יהיה היחיד שיהנה ממנה. עדיין, מדובר באהבה להטאירה, ולכן יש לה משמעות כלכלית.

 

שתפו פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים