על המחזה

 

מעבר להצגת הקטנוניות והקטנות האנושית, ייחודו של המחזה הוא בכך שיש משהו לא ברור באופן שבו הוא בנוי. יש במחזה מעין הפכפכות (הוא אפילו מובא כדוגמה לחוסר עקביות אצל אריסטו), אפשר להבין כל אפיזודה בנפרד אבל קשה להבין את ההקשר, ולעיתים האפיזודות אף סותרות אחת את השניה. זוהי קופמוזיציה שחותרת תחת ההגדרה של קומופוזיציה, אנטי-סינתזה. בסוף המחזה, לא לגמרי ברור מה קרה לאיפגניה. זהו לב המחזה – בדרך כלל במחזה יש משהו שניתן לנסח, איזושהי משמעות, גם אם מזעזעת, שאפשר לחלץ. המחזה "איפיגניה" בנוי כך שלא ניתן לחלץ ממנו משמעות, הוא מעצב חוסר משמעות כדי לדבר על חוסר משמעות (של החיים בעולם). אין דבר דומה לזה במחזות שנשתמרו מהעת העתיקה.

פרולוגוס –

שיחה של אגממנון עם המשרת הזקן. הקונפליקט המרכזי שבמחזה, רצח איפיגניה, מוצג בהתחלה כקונפליקט בין אגממנון לאחיו מנלאוס. ברקע המיתי של הסיפור זהו קונפליקט בין האדם לאלים, במחזה הוא הופך לקונפליקט בין בני אדם. אגממנון מציג את עצמו כמי שחזר בו מההחלטה להקריב את הבת שלו (לכן הוא שולח איגרת שנייה לאשתו, שתבטל את האיגרת הראשונה). הוא טוען שלא רצה לעשות זאת אך מנלאוס שיכנע אותו. כבר מההתחלה יש פה חוסר עקביות בדמות של אגממנון.

מוטיב הטירוף – כאשר הזקן אומר לאגממנון שהוא העז לבצע מעשים מחרידים, אגמנון מעיד על עצמו שהוא יצא מדעתו והוא נופל אל הטירוף (ate – טירוף אלוהי שלאדם אין שליטה עליו).

מצד אחד, באים פה לידי ביטוי כל הנושאים ה"גדולים" של הטרגדיה, אבל מצד שני יש מגמה של הנמכה של האופן שבו הם נידונים למשל, משום שהויכוח מתנהל בין אגממנון למשרת זקן.

הפרולוגוס, המשמש גם כאקספוזיציה למחזה, מתייחס בפירוט רב לנישואי מנלאוס והלנה וכן לבואו של פאריס; קיימת גם רמיזה למשפט פאריס (בין האלות). הנקודות הללו תהיינה המוקד של העימות בין האחים בהמשך.

שיר המקהלה –

המקהלה מתמקדת בתיאור של מה שרואות עיניה. השיר נראה כבלתי קשור להתרחשויות הדרמטיות שקדמו לו. שירת המקהלה מהווה בדרך כלל מעין "הפוגה" מהעלילה, אבל פה יש ניתוק מוקצן. עם זאת, המקהלה מתייחסת בדבריה הן לחטיפת הלנה הן למשפט פאריס (הלנה הובטחה לפאריס בידי אפרודיטה, אך הוא ייענש כמי שחטף אישה נשואה), ובהמשך היא מתייחסת לשאלת הצדק ולמיצוי הדין עם הלנה. שאלת האלים והתערבותם מופיעה כבר בתחילת המחזה, אך הדגש, כמו בפרולוגוס, אינו עליהם, אלא על התנהגות בני האדם.

סתירה שמבצבצת כבר בשירה המקהלה – המקהלה מתפעלת מהצי היווני, שעומד לצאת ולנקום את נקמת הבעל הנבגד, אך מצד שני מתארת אותו כנמצא במצב של בטלה. הסתירה בין המשימה המלחמתית לבין הבטלה שהצבא שרוי בה תחזור לאורך כל המחזה. הסתירה הזו מבשרת את התבנית המרכזית של המחזה כולו, מחזה שמבוסס על סתירות פנימיות שהולכות חותרות תחת עצם קיום יכולתו להעביר משמעות כלשהי. 

הויכוח בין אגממנון לבין מנלאוס –

הויכוח מוריד את הדיון בשאלה הגדולה הזאת ("אלים מול בני אדם", "עולו של הכורח") למשהו נמוך, מריבה בין אחים על רקע אישי.

מנלאוס מאשים את אגממנון במחשבות עקומות או בוגדניות, אגממנון מצידו מאשים אותו בלשון ערמומית. הויכוח מדרדר לעקיצות הדדיות לגבי החולשות של כל אחד מהאחים. מנלאוס טוען כי אגממנון מונע מתאוות שלטון, שמרגע המימוש שלה היא הפכה להתנשאות, שבתורה הפכה לאובדן עשתונות עם פרוץ המשבר באוליס. מנלאוס מדגיש שאגממנון היה מוכן לשחוט את ביתו מרצונו כדי להחזיר לעצמו את מנהיגותא האבודה. לעומתו, אגממנון מדגיש את העובדה שמנלאוס הוא בעל כושל, והדבר היחיד שהוא מעוניין בו הוא אשתו היפה. אגממנון גם מציין (בצדק) שהוא היחיד שיכול להנהיג את המשלחת, ואילו למנלאוס אין התכונות הדרושות לכך. הוא מוסיף שהוא לא מוכן לשחוט את ביתו בשביל אישה כזו, מגדיר את ההחלטה לשחוט את איפיגניה כטעות, ואת ההחלטה המחודשת שלו כהתפכחות.

הדיון רווי במוטיב השיגעון – שאלת השיגעון עולה שוב ושוב בוויכוח ובסופו טוען אגממנון שאל כלשהו הפך את מנלאוס לחולה.

בסוף הויכוח, נראה שאגממנון ניצח מבחינה רטורית, ואין הצדקה לשחוט את הבת לטובת אשתו של האח.

אז מופיע השליח שמבשר את הגעת הבת והאם. אגממנון בוכה, מרגיש שעולמו חרב עליו ושהוא לכוד בין המקרה (טוכה) להכרח (ננקה). הדימוי שהוא מתאר של הרצח העתידי של ביתו מזעזע. יש פה כביכול תהליך לוגי ותהליך רגשי שתומכים אחד בשני.

אבל, בשלב הבא – יש היפוך מוחלט בתפקידים. אגממנון מתכנן לרצוח את ביתו, ולא ברור מדוע הוא שינה כך את דעתו. עוד פחות מזה ברור מדוע מנלאוס מחליט לאמץ את העמדה נגד שחיטת הבת. כבר בשלב זה נראה שמה שעקיב במחזה הוא ההפכפכות, השינוי מן הקצה אל הקצה של דעות הדמויות המרכזיות מבלי שניתן יהיה בדיוק להבין את המניע לכך. מנלאוס מצהיר שהוא עבר ממש מהפך, וטוען שהוא שינה את דעתו בשל הקירבה המשפחתית בין השניים, אבל זה לא משכנע – פתאום הוא "הבין" שהם בני משפחה? זה רק מבליט את ההפכפכות.

אגממנון מתחיל להביא נימוקים רציונליים מדוע אין ברירה אלא לשחוט את איפיגניה. שיח ראציונלי יכול לשכנע כאשר אנו מרגישים שהדמות היא דמות ראציונלית, המתנהלת בצורה ראציונלית בעולם, אבל במקרה הזה המעבר לשיח הרציונאלי בא מיד לאחר השיח האינפנטילי של שני האחים ואין כל הסבר משכנע לכך.

שתפו פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים