הזעם פורץ במקום שנקרא Hibiya שביפן והעם כולו יוצא ומפגין בעוז נגד הממשלה היפנית. יפן השתמשה במרבית המשאבים הכלכליים שלה ואותם המפגינים לא ידעו שיפן לא יכלה להמשיך במלחמה. המשטרה אוסרת על קיום ההפגנה אך היא התקיימה בכל זאת ובניגוד להפגנות קודמות מדובר בהפגנה שהייתה מלווה באלימות רבה, פגיעה במבנים ממשלתיים ומרחיבים המון תחנות משטרה בטוקיו שהמהוות יעד להתקפה עבור המפגינים.
אנו רואים את הציבור הלאומני היפני פורץ בזעם כלפי ההנהגה היפנית וכאן המנהיגים לא יכולים להיות מנותקים מהלאומניות של העם שלה יהיו השלכות הלאה. עם הזמן הציבור היפני יהיה יותר קיצוני מההנהגה שלו וזה יפרוץ ביתר שאת בשנות ה-30.
לאחר מלחמת רוסיה יפן היפנים משתלטים על יותר ויותר חלקים מקוריאה עד שהיא מסופחת אליהם וקוריאה הופכת להיות חלק מהמדינה היפנית, לא מהאימפריה היפנית, וזה קורה בתהליך מאוד קשה שעד היום הקוריאנים זוכרים את זה בתור ניסיון לשואה תרבותית.
במדיניות החוץ היפנית קוריאה נופלת כפרי בשל לידי יפן, יפן ממשיכה להיות בברית עם בריטניה, היא מתעצמת מאוד ולוחמת לצד בריטניה במלחמת העולם השנייה.
יפן מבינה שעליה להגביר את התיעוש על מנת לעמוד בקצב של המערב. איך היא עושה זאת?
- פיתוח תשתיות
- השקעה באימוץ טכנולוגי – רכישת מכונות והזמנת מומחים. הממשלה נותנת את הדחיפה הראשונית. בנוסף הממשלה נכנסת לתעשיות מסוכנות – תעשיות שהסקטור הפרטי לא רצה להיכנס אליהן כמו רכבות, מכרות. לא היה ברור שהסוחרים להם יש כסף ירצו להיכנס לתחום הלא מוכר והמסוכן הזה. הרעיון הוא שהממשלה תיכנס פנימה ואז הסקטור הפרטי יבין את החשיבות והרווח.
אכן בעשורים הראשונים של יפן הדבר עבד בצורה מהירה מאוד, ההתפתחות התעשייתית של יפן בהשוואה לעולם הייתה המהירה ביותר עד אז. מספר המועסקים בראשית המאה ה-20 עמד על כמיליון ובסוף מלחה"ע הראשונה מספר זה הכפיל את עצמו! נכון יותר לומר מועסקות מאשר מועסקים, רוב המועסקים היו נשים שעסקו בעיקר בטקסטיל שהייתה תעשיית הדגל. היצוא הגדול ביותר היה יצוא הטקסטיל.
אבל כל התיעוש הזה הגיע במחיר חברתי מאוד גבוה. השכבות שנפגעו:
- האיכרים – איבדו את אדמתם, התקשו להסתגל לסדר החדש בו הקרקע הופכת לקניין ונותרים כ-70% חקלאים שהם ללא קרקע, עובדים עבור אנשים אחרים.
- נשים – נשים רבות נאלצו לעבוד בעבודות ממושכות של כ-14 שעות בתנאים מחפירים ביותר, יותר מארה"ב. הן גרו במעין מעונות סגורים, העונשים היו עונשים חריפים ותעשיית הזנות גדלה בתקופה זו.
כך שכבר בתחילת המאה ה-20 אנו רואים התפתחות של הקפיטליזם היפני.
ביטוי אחד לכך הוא התפתחות של קונצרנים, קבוצות עסקיות גדולות הידועות בשם Zaibatsu. הם הגיעו למימדים אדירים, מדובר בחברות שבראשיתן השקיעו בכלכלה החדשה שהממשלה ניסתה לייצר, הן רכשו את המפעלים לדוגמא שהממשלה הקימה וכך הם התעצמו וזכו להמון חוזים ממשלתיים.
בשלב מסוים הם היו כל כך חזקים שהם החליטו שלא מספיק לרכז את המאמצים בהשגת חוזים ממשלתיים או בשכירת "לוביסטים" אלא הם רכשו גם מפלגות פוליטיות, הייתה להם מפלגה פוליטית משל עצמם שתייצג את האינטרסים שלהם. בשלב מסוים בשנות ה-30 וה-40 הממשלה מבינה שהם הגיעו לעוצמה כל כך גדולה והיא מנסה לרסן אותה על ידי עידוד חברות אחרות שיתחרו בחברות הגדולות ואכן הוקמו בשנים אלו גם קוגלומרנטים קטנים אחרים אבל הם מעולם לא הצליחו להתחרות בחברות הגדולות.
מהם המאפיינים של ה-Zaibatsu?
בראש ה-Zaibatsu יש חברת אחזקות שהיא בבעלות משפחתית, המשפחה שולטת על רוב המניות של הקבוצה. חברת אחזקות שולטת במניות של החברות האחרות והחברות הללו שולטות במניות של חברות אחרות וכן הלאה. זהו מבנה מאוד היררכי.
מאפיינים:
1. בעלות משפחתית – מי ששולטת על כל הקבוצה ועל חברת האחזקות היא משפחה. הרבה פעמים המשפחה השלטת לא ניהלה בפועל את החברה אלא היא דאגה למנות אנשים מוכשרים שינהלו את החברות השונות.
- הטרוגניות עסקית – עוסקים בהכל, מבניית אניות וטנקים בשביל הצבא ועד ייצור חמאה ומזון לייצור מקומי.
- שרשרת ייצור פנימית – הרבה מהסחר נעשה בתוך החברות השונות בתוך הקבוצה, למשל הקבוצה שעוסקת בבניית אוניות את התשומות של האניות היא מקבלת מחברות אחרות באותה הקבוצה. כאשר חברה רוצה להשקיע היא מקבלת את הכסף מהבנק של השלוחה הפיננסית של אותה קבוצה.
- קבלת החלטות היררכית – יש פירמידה של שליטה ואם חברת האחזקות מחזיקה ברוב מניות הקבוצה אז ההחלטות הן יותר קלות וחדות.