שיר נוסף של המקהלה

 –

השיר נחלק לשניים: חלקו הראשון דן באפרודיטה ובארוס וחלקו השני מתייחס לאירועים המתרחשים לעיני המקהלה: הופעת קליטיימסטרה, איפיגניה ואורסטס.

החלק שדן באפרודיטה ובארוס נראה כלא קשור למה שקדם לו. המקהלה מדגישה שתי תכונות חשובות – חוש המידה (מטריה), וחכמה שמבוססת על ניסיון חיים (סופרוסונה). המקהלה מבקשת לקבל את ארוס ואת אפרודיטה במידה ובשליטה, אבל אלה בדיוק שתי התכונות שלא מאפיינות את ארוס ואפרודיטה. גם כאן מופיעים מוטיב הטירוף והכמיהה להשתחרר ממנו. המילה "מריבה" (אריס) חוזרת שוב ושוב בשיר. הקשר בין ארוס לאריס נבנה בצורה ברורה, הן תוכנית והן צלילית, ופאריס הוא הגילום האנושי שלו.

החלק השני של השיר שוב נראה כלא קשור למה שקדם לו, החלק הראשון. הוא מתחיל בתיאור "האושר הגדול של הגדולים", מה שמאוד אירוני ולא ברור לאור הרצח הצפוי של איפיגניה. האירוניה הזו קושרת את הקטע הזה לקטע הבא אחריו.

פגישת אגממנון עם קליטיימנסטרה ואיפגניה –

האירוניה נמשכת בקטע שבו קליטיימסטרה ואיפיגניה פוגשות באגממנון ומתנהל דו שיח סביב "אושרה הצפוי" של איפיגניה העומדת לשאת את אכילס. סיום החלק הזה של המחזה הוא בוויכוח בין אגממנון וקליטיימנסטרה בנוגע לנישואי איפיגניה. אגממנון, המנסה להיפטר מקליטיימנסטרה, נכשל בכך ומבין שהרצח של ביתו לא יהא כה קל. מילותיו האחרונות שוב אינן קשורות כלל למה שנאמר קודם לכן: "על האדם החכם לטפח בבייתו אישה מצוינת וטובה, או לא לטפח". קליטיימנסטרה לא הוצגה עד עתה כאישה לא מצוינת ו/או לא טובה, ומוקד הדיון הוא ממילא איפיגניה. יש תחושה שמדובר באירועים מכריעים בעלי משמעות עמוקה הן מבחינת העולם (יוון וטרויה) והן מבחינת הנפשות הפועלות, אבל לעומתה יש שוב ושוב דוגמאות של חוסר משמעות או אינפנטיליות או של שטויות.

שיר המקהלה הבא –

שיר נבואה, המנבא את גורלה של טרויה. הוא פותח באזכור של קסנדרה הנביאה. מה שקסנדרה אומרת הוא אמת – אבל לא מאמינים לה, ויש פה בעיה בזה שהמקהלה מצטטת מישהי שלא מאמינים לה. זה מעלה את בעיית האמון והספק במחזה.

זהו למעשה תיאור סוף המלחמה, אך יש בו טעות אחת: הלנה לא תתייפח עם תום המלחמה.

הנקודה המרכזית בשיר היא סופו, שמציג את הסיפור על הולדת הלנה מאונס לדה בידי זאוס המחופש לברבור כדבר שניתן להטיל בו ספק. בתוך העולם של המחזה, המיתוס הוא בעצם הווה או לכל היותר היסטוריה קרובה, ולפיכך, במרבית המקרים אמת. אבל המקהלה מעלה ספק לגבי אמיתות האירועים ומתייחסת אליהם כאל סיפורים, כאל מיתוס. (בבקכות, מחזה שנכתב במקביל למחזה זה, הטלת ספק כזו היא שהובילה לגורלן הנורא של כל הנפשות הפועלות). כאן, הטלת הספק היא נושאו של המחזה ותשוב ותופיע בו, בשאלה האם איפיגניה נרצחה או לא נרצחה.

חשיפת תוכניתו של אגממנון –

שוב עולה שאלת הטירוף והשפיות. אנחנו בעצמנו לא יודעים האם אנו חוזים בעולם של טירוף או של שפיות. חוסר ההבחנה בין טירוף לשפטיות הוא מה שבאמת "שומט את הרצפה תחת הרגליים".

גם בדברי אכילס עולה שאלת המידה הנכונה, שהיא ההיפך של הטירוף, והופיעה כמשאלה של המקהלה בנוגע לארוס ואפרודיטה. אכילס גם מעלה נקודה חשובה בנוגע למהות הנביא, המתקשרת לשאלת אמיתות המיתוס: אכילס טוען שהנביא דובר אמת לעיתים נדירות ולרוב משקר, ומתייחס בדבריו ישירות לקלכס. העובדה שאכילס בכל זאת משאיר איזשהו פתח לאמירת אמת של הנביא, מסבכת את העניין עוד יותר. אין במחזה "סמכות" שיכולה להצביע על מקום הימצאות האמת, אין שום קריטריון לקבוע האם הנביא אמר אמת או לא, גם לא בדיעבד. (שוב, ההקבלה לבקכות מאירת עיניים, כי שם הנביא דובר אמת באופן מוחלט.)

גם דברי קליטיימסטרה בסוף הקטע מעלים שוב את שאלת האמון באלים, כאשר היא מציגה את קיום האלים במשפט תנאי ("אם יש אלים, יש לקוות שהם טובים").

ההחלטה של איפיגניה –

איפיגניה משנה את דעתה (זה מה שהביא את אריסטו לבקר את המחזה על חוסר עקביות). לא מתואר שום תהליך שמביא להכרה של אפגניה בכך שהקרבתה תהיה הבחירה הנכונה. לנאום שהיא נושאת אופי פומפוזי, ויש בו מרכיבים רבים שאינם משכנעים. איפיגניה מצדיקה את ההחלטה שלה בפאן-הלניות, איזושהי אחדות כלל יוונית, אבל זה ערך שבכלל לא קיים (זה נאמר על רקע סוף המלחמה הפלופונזית הגדולה שהחריבה את אתונה ובסופו של דבר גם את יוון).

שתפו פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים