תוהו ובוהו פוליטי

הייתה לכך השפעה מכיוון שבמידה רבה הקושרים השיגו את מטרתם – הם יוצרים תוהו ובוהו פוליטי ומסתיים העידן של ראשי ממשל המגיעים מתוך הפרלמנט. מכאן ואילך ראשי הממשלה לא מגיעים מהפרלמנט, מדובר בקבינט על פרלמנטארי.

כתוצאה מכך מתרחש מבצע רצח נוסף

הם לא מצליחים לרצוח את רוה"מ, הוא מתחבא בארון.

הם מצליחים לרצוח מספר אנשי צבא. הקיסר שומע על כך, זועם על המרידה ועל הרצח של שר החותם שלו והוא דורש שהמרידה תדוכא מיד אך לא נעשה דבר, הקצונה הבכירה לא קוראת ישר לחסל את ההתנגדות, היא נשארת על הגדר. למחרת, עובר יום ולא נעשה שום דבר ואז הקיסר מדבר בצורה יותר מאיימת ומפורשת והוא אומר שאם הם לא ידכאו את המרידה הוא יצא בעצמו לדכא אותה. הרמטכ"ל מפרסם צו בשם הקיסר המורה למורדים לשוב ליחידות שלהם. המורדים מקבלים את הצו אך הם אומרים שלא הקיסר עומד מאחורי הצו אלא אנשי הצבא והם לא מוכנים לכך, הם טוענים כי הקיסר הוא בעדם. הצבא נוקט בטקטיקה אחרת, הוא לא פולש ישר אלא הוא מחכה יום  נוסף, הוא מביא רמקולים גדולים הקוראים למורדים להיכנע והוא טוען שהם "בוגדים" כי הם לא מוכנים להקשיב לצו הקיסר. בוגדים – Boto, זו מילה בעלת קונוטציה מאוד שלילית.

אט אט זה עוזר והמורדים אט אט נוטשים את עמדותיהם למעט שני קצינים  אחרונים שמחליטים לא לנטוש את העמדות, הם מבינים שכבר אין דרך אחרת והם לא מצליחים במשימתם אז הם מתאבדים. לא פחות מ-70 ממנהיגי המורדים מוצאים להורג כולל Kita Ikki, החיילים הפשוטים לא מוצאים להורג וזה מעניין, הם נשלחים למנצ'וריה וכשהם חוזרים ליפן הם חיים חיים רגילים.

למרידה זו יש שתי תוצאות:

  1. התחזקות גדולה יותר של אנשי הצבא, רק הצבא מסוגל לנהל את העניינים והוא מבקש ומקבל עוד תקציבים.
  2. המורדים או אנשים בעלי מחשבות לאומניות מבינים שהם לא יכולים לתפוס את השלטון מתוך יפן עצמה ובתקופה זו האנרגיות הלאומניות עוברות החצנה כלפי מנצ'וריה וכלפי סין. מדובר ברצון להחצין את המשבר בתוך יפן עצמה.

 

המחשבה שההתפשטות היא חלק אינטגראלי מההתאוששות של יפן מתחזקת. האווירה הופכת להיות יותר לאומנית וקיצונית, האידיאולוגיות הליברליות נחלשות וב-1937 נקבעה אידיאולוגיה רשמית חדשה, בעבר האידיאולוגיה הייתה המבנה הלאומי (Kokutai) בשנה זו מתפרסם מסמך עם "עקרונות היסוד של הקוקוטאי היפני" (Kolutai no Hongi) – אומר שאסור שדעה או םעילות תהיה מנוגדת למסמך זה אבל ההגדרה היא מאוד רחבה וקל מאוד להרחיב את התקנה או לזהות כל גורם כגורם הסותר את המסמך. כמו המושג הקודם, מסמך זה מגדיר את יפן כמדינת משפחה כאשר הקיסר נמצא בראש וכל אחד צריך למלא את מקומו, אבל כאן לראשונה מוכנסים גם עקרונות אוניברסאליים, הקוקוטאי לא נכון רק ליפן אלא לאסיה כולה. מדובר בשינוי כי ליפן יש מה להציע בזירה הבינ"ל ולא רק בתוך יפן, יפן צריכה לחולל סדר פוליטי חדש באסיה.

השאלה היא האם ההקצנה הציבורית, האם ההגבלים על העיתונות החופשית או הפוליטיקאים באמת הצליחה? בצורה חלקית, לא תמיד היוזמות הצליחו כי:

ראשית,  לא היה תאום בין כל המוסדות השונים של הבירוקרטיה היפנית. המפלגות הפוליטיות המשיכו לפעול במסווה ולהיאבק.

שנית, בכלכלה הרעיון היה להכפיף את הקוגלומרנטים למטרות הלאומיות וזה אומר גם שהזייבצו צריך לשרת את האומה אך זה לא תמיד עבד. הזייבצו רצו לעשות עסקים ולהרוויח ולא תמיד ללכת על פי כללי הממשלה.

אבל אם נסכם – אין ספק שיש תזוזה ביחסי הכוחות הפוליטיים הליברליזם מפסיד ומי שמתחזק הם אנשי הצבא. מהבחינה הפוליטעת יש התפרקות למעשה, לא הייתה במהלך שנות ה-30 משלה מרכזית עם מנהיגים חזקים שיכולים להביא לשינוי. ז"א שיש מאבקי כוחות כאשר הצבא מנסה להכפיף את הבירוקרטיה למרותו ולהפך. דבר נוסף הוא שאף אחד לא מצליח לרסן את אנשי הצבא, מדובר בהתפרקות של ההנהגה, אף אחד לא מצליח לשלוט בגוף הזה שקוראים לו יפן.

 

השאלה שהרבה היסטוריונים מנסים לחשוב עליה היא האם ניתן להחשיב את יפן למדינה פשיסטית החל משנות ה-30?

היו מספר קווי דמיון בין יפן לגרמניה ואיטליה:

  1. מדיניות של התפשטות חוץ – יפן לאסיה, כל המדינות הללו פעלו בצורה זו.
  2. רצון לשנות את הסדר הבינ"ל, אף אחת מהמדינות הללו לא מקבלת את הסדר הלאומי הקיים ורוצה לשנות אותו בכוח.
  3. אם מסתכלים על האידיאולוגיות בתוך המדינות הללו רואים המון אידיאולוגיות לאומניות קיצוניות.
  4. בשלוש המדינות המנהיגות הגיבה למשברים בהוצאה לפועל של תכניות לאומניות, גם פנימיות וגם חיצוניות. ארגון מחדש של הכלכלה והמשק.

 

שתפו פוסט זה