לגבי האימפריאליזם היפני – בתקופה ההיא אף אחד ביפן חשבו שאימפריאליזם זה דבר רע, מעטים בתוך יפן חשבו שמה שיפן עושה זה לא משהו מוסרי. היו הסתייגויות מהאימפריאליזם היפנים אך הן היו יותר טקטיות מאשר אסטרטגיות.
אמצעי התקשורת – היו נתונים תחת צנזורה אך לא רק. הם במידה רבה היו מגויסם למאמץ המלחמתי ושיקפו את עמדת המנהיגות. היו מקרים בהם הם העבירו מסרים חסויים מאחורי מה שקורה ביפן אך הם לא היו גדולים. הם לא דיווחו על ההפסדים היפנים ולכן האדם הפשוט לא כל כך הבין מה קורה מחוץ ליפן. הבינו שיפן לא הולכת לכיוון טוב כי אין אוכל ויש הפצצות אך לא היה להם מספיק מידע כדי לנתח זאת ולהבין שיפן מפסידה והאמריקאים מיד דופקים על דלתות המדינה.
היו כמה אנשים שהתנגדו למלחמה –קומוניסטים, פרופסורים ואנרכיסטים אך קולם היה חלש מאוד ולא נשמע. לאחר הכיבוש האמריקאי אותם אינטלקטואליים מכים על חטא, הם אומרים "לא עוד, שתקנו אך זה היה בעוכרינו".
לאחר שהאמריקאים יוצאים מההלם ומבינים את גודל הפגיעה של פרל הארבור הם הסבו את המשאבים הכלכליים שלהם לצרכים צבאיים. צריך להבין שמדובר אז במעצמה הגדולה בעולם. הם ספגו פגיעה בפרל הארבור אך זו לא הייתה מכה עצומה, הם מתחילים בגיוס המונים לצבא שבסוף המלחמה גויסו יותר מ-16 מיליון חיילים וחיילות אמריקאיים.
למפקד העליון של כוחות הלחימה מונה גנרל מקארטו שהיה בפיליפינים וברח משם. בשלב מסוים הוא עסק בעיקר בתכנונים מפני שבין רוזוולט לצ'רצ'יל נקבע כי מרבית המשאבים יופנו לזירה האירופאית ורק לאחר מכן לזירה האסייתית. כבר כמה חודשים לאחר ההפצצה בפרל הארבור קולונל דוליטל מחיל האוויר האמריקאי מתכנן תכנית נועזת מאוד והיא להפציץ את טוקיו על ידי מטוסים אמריקאיים, תכנית שהיא כמעט התאבדות – לטוס לטווח ארוך מאוד מפרל הארבור, להפציץ את טוקיו ללא דלק כמעט, לנחות בסין לא ידוע איפה. ב-18 באפריל המפציצים האמריקאים יוצאים לדרך ומפציצים באמצעות פצצות תבערה את טוקיו. נהרגים חמישים יפנים, 8 חיילים שורדים מבין 15 אמריקאיים, חלקם מוצאים להורג וחלקם מצליחים לברוח לצבאו של צ'אי קאן שק.
מבחינה ימית רוב הקרבות היו קרבות ימיים גדולים. יממוטו חשב על התקיפה בפרל הארבור והוא חשב שיפן צריכה להתאגד לצבא ימי גדול יותר ולהכות את האמריקאים כדי להגיע למשא ומתן בסוף עם ארה"ב שיטיב עם יפן. קרב גדול אכן הגיע בסופו של דבר באי מידוויי שהוא כ-1700 ק"מ מהוואי ורחוק יותר מטוקיו. בקרב זה שהיפנים חיכו לו כל כך הרבה הם היו בנחיתות מודיעינית, לא היה להם בכלל מכ"ם והם הפסידו. בקרב זה יפן מאבדת כרבע מנושאות המטוסים הגדולות שהיו לה. היא מאבדת 5 נושאות מטוסים ועוד 3 נושאות מטוסים נפגעו. האמריקאים מאבדים רק נושאת מטוסים אחת והם מקבלים זריקת עידוד להמשך.
האמריקאים מתחילים לכבוש אי אחר אי אך זה לקח להם המון זמן, נדרש להם לא פחות מ-3 שנים עד אוגוסט 45' כדי להגיע ליפן ולהכניע אותה. לפני כל כיבוש של אי, הגיעה הרעשה כבדה של אניות, לאחר מכן נחיתה ימית לעבר האי, טיהור האי ממערה למערה ומחייל לחייל, הקמת שדות תעופה, הבאת מטוסים שיוצאים להפגיז את האיים הקרובים ויציאתם לאיים היפנים. האמריקאים הקיזו דם רב בקרבות עקב ההתנגדות היפנית אך גם בגלל תנאי המחיה הקשים. מלבד כיבוש האי האמריקאים הנחילו מפלות עבור היפנים כך שלקראת סוף המלחמה לא נותר כמעט צי ימי גדול של יפן וגם לא צי סוחר, יפן לא יכלה לסחור לא רק עם שכנותיה אלא אפילו עם האימפריה שלה כי לא היו לה מספיק אניות כדי להעביר את הסחורות.
הקרב של Saipan – גנרל טוג'ו, איש הצבא החזק, התפטר ומשם האמריקאים מצליחים להפציץ גם את הפיליפינים ואפילו את אוקינאווה. הקושי הגדול היה הטיהור הגדול של יפנים מהג'ונגלים שהתחבאו וסירבו לצאת.
הקרב על איוו ג'ימה – קרב קשה מאוד, לקח לאמריקאים כמה ימים ארוכים טהר את האי אבל מתוך 22 אלף חיילים שהיו באי נהרגו בקרבות 21,700 חיילים יפנים, רק 216 בערך נותרו בחיים וזאת לעומת 29 אלף הרוגים אמריקאיים. האמריקאים אמנם כבשו את האי הזה שאף אחד לא גר בו אבל במחיר גבוה מאוד. לקרב זה היה חשיבות אסטרטגית כי במקום זה היה אפשר להקים בסיס צבאי ולהפציץ את האיים היפנים.
