בעיה רביעית – בעיית הזרים:
הרעיון הוא שזרים יגיעו, יחרחרו מלחמה ביפן ויערערו את הסדר הקיים. הפתרון: לא לאפשר לזרים להיכנס לתוך יפן למעט קבוצות קטנות. הזרים התבקשו לעזוב את יפן והרעיון היה שלא יהיו זרים ביפן.
בעיה חמישית והחמורה ביותר – בעיית הדאימיו:
הדאימיו מהמערב היו מאוד חזקים בעלי חיילים והם היו עלולים לערער את השלטון. הפתרון: החליט להתקין מערכת שתרסן אותם שתפקדה באופן יוצא מן הכלל למשך 200 שנה. הוא חילק את הדאימיו ביפן ל-3 סוגים:
- שינפן (Shinpan daimyo) – דאימיו שהיו מקורבים משפחתית למשפחת טוקוגאווה, קשר דם. עליהם ניתן היה לסמוך ובנוסף מהם יצמח השוגון הבא, השוגונים של בית טוקוגאווה לא היו תמיד בניו אלא לעיתים הם באו מענפים אחרים של המשפחה וזה דבר שגם היה מקובל ביפן בניגוד לסין. ביפן יש סוחר שיש לו בן אחד אך לא כל כך מוצלח ויש סכנה שהבן לא יצליח להחזיק את העסק כמו שצריך אז מאמצים ילד מוצלח אפילו ממשפחה אחרת והוא יורש את העסק.
- פודאי (Fudai daimyu)- מדובר בדיאמיו שלקחו חלק במלחמת סקי גהארה לצד טוקוגאווה, אלו שתמכו בו לפני הקרב. מדובר ב-145 נחלות. בגלל שהם היו נאמנים למפחת טוקוגאווה לפני שקרב אז היו להם יותר זכויות – נחלות יותר גדולות, חלקם גויסו לשירות הציבורי, לעתים היו מתייעצים איתם על סוגיות לאומיות.
- טוזמה (Tozama)– דאימיו שנלחמו נגד טוקוגאווה אך נאלצו לקבל את עליונותו בעקבות הקרב. היחס אליהם היה משפיל – נחלות גדולות נקרעו מהם. למשל משפחת מורי ששלטה על שטח אדיר, כשני שליש מהנחלות נלקחו ממנה והיא נשארה רק עם שליש אחד. בנוסף נלקחו מהם מיסים ציבוריים גדולים – הוטלו עליהם מגבלות על גודל הצבא, על מבצרים (כל אחד מחזיק מבצר אחד שלא חמוש יותר מדי). Sankin Kotai – הדאימיו נאלצו לבלות את מחצית השנה באדו הבירה שם הם השאירו את משפחתם בזמן שבמחצית השנייה הם הלכו ל____ וזאת כדי להחזיק את משפחותיהם כבני ערובה וגם מהסיבה שהם צריכים לעבור כל חצי שנה ולכן אין להם מספיק זמן לארגן דברים נגד השלטון. מדובר ב-180 נחלות כשלאחר כמה שנים זה ירד בחצי.
השיטה הזו הצליחה עד שנת 1862, החל משנה זו החלו הקלות על הדאימיו השונים עד 1868.
מבנה השלטון:
משנה המשטר בתקופת טקוגאווה במילה אחת: Baku-Han (Baku = שלטון האוהל – השלטון ששלט ב___ לבית משפחת טוקוגאווה, Han = נחלות).
מי שולט בשיטה הזאת? הסמוראים. הייתה חלוקה מעמדית נוקשה של סמוראי, איכרים, בעלי מלאכה, סוחרים וחסרי מעמד. הסמוראים שלטו במדינה באמצעות חרבם. לא היו מלחמות בתקופת טוקוגאווה ועל כן הסמוראים התנוונו – הם התרבו יותר ממה שהמדינה יכלה להכיל, הם קיבלו שכר באורז אך זה לא הספיק כדי לכלכל אותם, לאור זאת הגיעו הסמוראים לעוני רב.
ניאו-קונפוציאניזם – אידיאולוגיה סינית המדגישה את החשיבות של הסדר הטבעי, יש סדר טבעי משפחתי או חברתי וכך העולם צריך לנהוג. הגישה אומרת שלאינטלקטואלים יש את היכולת לזהות את הסדר הזה. בסין הדגש היה על המשפחה והיחסים החברתיים. ביפן המשמעות הייתה ציות מוחלט לשלטון, פקידי השלטון היו אמורים לשמש דוגמא ולוודא שאנשים פועלים על פי ההוראות שלהם, לא היה ספר חוקים. מי שמפרש את החוק הם הפקידים וזו דרך לשלוט על אנשים – הם לא יודעים את החוק ולכן הם לא יודעים איך לנהוג. זו אידיאולוגיה שהובאה מסין אך ניתנו לה דגשים יפנים.
אם אחד הסוחרים שהתעשר ובנה לעצמו בית גדול מדי או שרעייתו הסתובבה עם קימונו מפואר מדי אז לפקידים הייתה הרשות לתלות אותו, אסור היה לנקר את העיניים של אחרים.
שיטת המיסוי:
להשלים.
אם מסתכלים על סוף המאה ה-17 רואים הבדלים עצומים בין ההאנים השונים. ביפנית אומרים מדינה KUNI, כשאנשים היו מדברים על ההאן שלהם הם היו קוראים לזה קוני. הזהות של אנשים הייתה זהות פנימית, הזהות הייתה קשורה להאן הספציפי בו הם גרים.
מועצת המדינה (Roju) – בראש המדינה היה השוגון כאשר מתחתיו הייתה מועצת מדינה, מעין מועצת זקנים. המועצה הזאת הייתה מפקחת על המדינה והם אלו שקיבלו את ההחלטות האמיתיות לאור העובדה שהשוגונים לעיתים היו צעירים מדי, חלשים מדי או לא התעניינו בפוליטיקה.
