בעיית הקיסר

את הדיושי החליף אחד האנשים המרשימים ביותר- טוקוגאווה ליאסי, חיכה בסבלנות לתורו אולם שלא כשני קודמיו הוא הצליח ליצור מערכת שתשאיר את משפחתו בשלטון למעלה מ-250 שנה. הוא הבין שאולי הוא יוכל לשלוט על יפן אבל מה יקרה לאחר מותו? זה כנראה יעבור למקום אחר. לכן הוא מתכנן מערכת מבוססת שתשמור על משפחתו בשלטון לעד. לפני כן היה צריך לחסל כמה אויבים. צפון מזרחית לקיוטו מתרחש קרב – שתי קואליציות נלחמו – הקואליציה של טוקוגאווה נגד קואליציה אחרת של משפחות אחרות (הדאימיו לבית מורי והדאימיו לבית משפחת שימיזו) חזקה גם כן. חשוב לזכור את הקואליציה המפסידה מפני שמתוכה תצמח הרעה לבית טוקוגאווה. שתי המשפחות הללו הפסידו אך לא חוסלו לחלוטין, היחס כלפיהם אמנם היה חשדני לכל אורך תקופת טוקוגאווה.

טוקוגאווה מנצח בקרב ולקואליציה המערבית אין ברירה אלא לקבל את עליונותו. בשנת 1603 כדי להבטיח את עליונותו הנצחית הוא מכריח את הקיסר לתת לו תואר של המצביא העליון מנצח הברברים (שוגון). אמנם בשנה זו טוקוגאווה פורש, הוא מחליט להעביר את התואר לבנו – זהו נוהל די מקובל לנהל את העניינים מאחורי הקלעים כמו שטוקוגאווה עשה, בנו קיבל את התואר אך טוקוגאווה הוא זה שניהל את העניינים.

כדי לבצר את  מעמד שושלת טוקוגאווה הוא היה צריך לעשות כמה דברים חשובים:

הוא העביר את התואר לבנו אך המשיך לנהל את הדברים מאחורי הקלעים.

בעיה ראשונה – בעיית הקיסר:

הקיסר ישב בקיוטו והוא זה שהעניק את התואר של שוגון, טוקוגאווה לא יכל לחסל את הקיסר כי הוא העדיף להשתמש בקדושה ובכבוד של הקיסר ומשפחתו לשם צרכים פוליטיים. כדי לשים את הקיסר בצד שלו טוקוגאווה היה צריך לוודא שהקיסר מתרחק מאינטריגות פוליטיות ולכן הוא נותן לו נחלה עם חקלאים – הם ישלמו לקיסר מס (אורז), תהיה לו הכנסה והוא לא יצטרך להידפק על דלתות כדי לחפש פרנסה וגם להתחבר עם אינטריגות פוליטיות. היחס לחקלאים היה מאוד משפיל למרותש הם היוו כ-80% מהאוכלוסייה.

לטוקוגאווה יש שני משפטים המראים את יחסו  המשפיל לאיכרים:

"את להרוג את האיכרים אבל אסור לתת להם גם לחיות"  -שלא יהיו מרוצים אבל שלא ימותו כי הם ממלאים פונקציה.

"האיכרים הם כמו שומשום (=עושים איתו טחינה ביפן), ככל שטוחנים אותם יותר אז יוצאת 'טחינה' יותר טובה"

במפת קיוטו שבמצגת ניתן לראות שהקיסר מתגורר בחלק התכלת, האוצר מטעם השוגון יושב בחלק התכלת הקטן יותר ותפקידו לשמור ולפקח על הקיסר.

השוגון מחליט להעתיק את בירתו לטוקיו של היום, מדוע? הוא מחליט להיות כמה שיותר רחוק ממרכזי האינטריגות של מערב יפן ובנוסף אם ירצו לתקוף אותו אז יצטרכו לעבור שטחים עצומים וכך ייקח להם הרבה מאוד זמן וזה טוב לביצור השושלת. המטרה הייתה להרחיק את השלטון כמה שיותר ממערב יפן, מקיוטו.

השוגון תמיד לקח את אחד מאחיו של הקיסר, האח האהוב של הקיסר, ולקח אותו כבן ערובה למקדש בניקו (Nikko) מצפון לטוקיו, אם הקיסר יעשה שטות אז השוגון יטפל באחיו.

בעיה שנייה – אנשי הדת:

יכולים לערער את הסדר הקיים ולכן יש לטפל בהם. הפתרון של השוגון היה מעודן – הוא לא שרף את המקדשים אלא החליט להכפיף אותם לחצר השוגון. הוא הופך את המקדשים למקדשים ציבוריים וגורם להם להיות תלויים בתרומות מהשלטון. דבר שני – הוא נקט בשיטה של זריעת אויבות או מלחמות בין המקדשים והכתות הבודהיסטיות השונות. אנו רואים שהכהנים לא מערערים ולא מתעסקים בפוליטיקה.

בעיה שלישית – בעיית הנצרות:

המיסיונרים הנוצרים –  באותה תקופה מדובר על כמות כלשהי (3%) שלא יפנים שמתנצרים והופכים לקתולים. מסתבר שהמיסיונרים אז פנו במיוחד לגנרלים כאשר הרעיון היה לנצר את יפן דרך פנייה לאליטה ולא להמונים. החשש היה דרך הקשר עם הנוצרים אז ליפנים רבים תהיה נאמנות למישהו שיושב ברומא ולא לשוגון או לקיסר וגם בנוסף יווצרו קשרים עם הנוצרים וזה יביא סוחרים, בעיקר סוחרי נשק וזה עלול לערער את השלטון.

הנצרות נתפסה כדת לא סובלנית ומסוכנת, המיסיונרים והמומרים נעצרו בהדרגה. בעיר שימאבארה היה כפר שלם שהחליט להתמרד (ב-1637), הם הציבו צלבים, כרתו ראשים של פסלים בודהיסטים והם קראו למעצמות המערב לעזור להם להילחם בשוגון. ההחלטה הייתה לדכא את המרד בצורה מוחלטת – השוגון שלח חיילים שטבחו בכל המעורבים במרד כולל נשים וילד (37 אלף איש). מעניין שמי שכן התערב בקרב חוץ מהיפנים היו הסוחרים ההולנדים שהיו מערבית לנגסאקי אך לצד השוגון, הם הפציצו מהאניות שלהם את המורדים. המורדים היו קתולים וההולנדים היו פרוטסטנטים וזו הסיבה לכך.