האפיפיורים מתחילים לראות את עצמם אחראים לתושבי אירופה, לא רק במובן הדתי הצר, אלא לדאוג במובן הרבה יותר רחב. לכן גם הכנסייה מרגישה שהיא חייבת להגביר את מעמדה ביחס לשלטון החילוני. ברימפריה הרומית הכנסייה הייתה כפופה לקיסר. הקיסר היה "הכוהן הגדול" וראש המערך הדתי של רומא-על כל הדתות. הוא עמד בראש הכל, הוא עדיין עומד מעל לכל המערך, אולם כעת מול הכנסייה נמצאים ערב רב של כל מיני גופים והכנסייה מבינה שהיא צריכה להגדיר את מעמדה ביחס אליהם.
בשנת 496, האפיפיור גלסיוס קובע קביעה שעתידה להיות אבן דרך בשושלת היחסים-כנסייה ומדינה לכל אורך ימי הביניים. הוא כותב לקיסר במזרח : עולם זה נשלט על ידי שתי רשויות עליונות, הקיסר אוגוסטוטס: הסמכות המקודשת של הכוהנים והעוצמה המלכותית, ומהשניים נכבדה חשיבות הכוהנים שכן במשפט האלוהים יתנו דין וחשבון גם על מלכי האדם". זו נקראת "תורת שתי החרבות".
ראשית הוא אומר: יש שתי רשויות נפרדות, הפרדת דת ומדינה. מתקדם מאוד אפילו לעולם של היום, מהפכני ביותר. לא רק זאת, יש ביניהם היררכיה ברורה כאשר הדת מעל השלטון.
האפיפיור גלאסיוס הראשון קובע את הקביעה הזאת-"תורת שת החרבות". בד בבד הכנסייה מבינה שהיא צריכה לשתף פעולה עם אותם מלכים גרמנים ולהפוך אותם לבני בריתה. על כן היא מתחילה לשתף איתם פעולה. הדבר נראה בטבילתו של קלוביוס, מלך הפרנקים = שבט ברברי (507), וכך יוצר איתו קשרי נאמנות הדדיים. בתקופה זו מתחילה גם דומיננטיות של הנזירות במערב. בנדיקט מטרסה מקים את המסדר הנזירי הראשון במערב.
גרגוריוס ה-1 (590-604): מבסס את המעמד הנוצרי, הוא החשוב שבין אפיפיורי ימי הביניים המוקדמים, מעלה את הפונקציות שהכנסייה ממלאה עבור האוכלוסיה.. דואג שהכנסייה תטפל בזמן מגיפה, תספק אוכל וכו'. הוא מרחיב את סמכויותיה ואיך אנשים רואים ותופסים את הכנסייה.
תקופת ימי הביניים המוקדמים-תקופת ההמרה
זאת הייתה תקופה עם שינויים בגיאוגרפיה הנוצרית באירופה:
- מעבר מרכז הפעילות של העולם הנוצרי מאגן הים התיכון צפון מערבה, בין השאר בגלל כיבושי האיסלאם שנוגסים חלקים נכבדים מהעולם הנוצרי. צפון אפריקה של המאה ה-4 היא עולם נוצרי שוקק חי ויוצר. הוא נכבש בידי האיסלאם וכמוהו ספרד.
- ביסוס מעמדו של האפיפיור כשליט העולם הנוצרי: האפיפיור מתחיל לשלוח שליחים מטעמו לשבטים גרמניים שטרם התנצרו. הנצרות ששבטים אלה פוגשים בה היא נצרות שכבר מדברת על האפיפיור כאדם ממלא מקומו של ישוע עלי אדמות. בוניפיציוס הוא השליח אל הגרמנים (675-754).
- התאמת הנצרות לקהל החדש שלה: שבטים גרמניים בהמוניהם מצטרפים לנצרות מה שמחייב את הדת להתאים את עצמה. ישנם קדושים נוצרים שאפשר בהחלט לזהות בהם שרידים גרמניים. התאולוגיה הנוצרית מורכבת, דורשת דקויות רבות, דורשת הבנה רבה ואילו כאן הגיעו שבטים מוגבלים לגמרי. הם אינם יודעים קרוא וכתוב, רגילים לחוקים של נקמת דם, ובעלי תפיסות חיים בסיסיות למדי. לכן, הרבדים הפילוסופיים לא נמכרים לשבטים . הנצרות מוכרת להם הבטחה לעולם הבא, של גן עדן וגיהינום. בעיקר: " אם לא תתנהגו יפה תגיעו לגיהינום". הדרך ללמד את הנצרות באמצעות ענישה ואיומים במקום הפילוסופיה הנוצרית שהייתה נשגבת מהבנתם של השבטים. הכנסיות הפכו ציוריות, שחור ולבן והייתה השטחה של התיאולוגיה. במקביל, הנזירות יצרה פעילות אינטלקטואלית ענפה. יחד עם זאת אין אלימות כלפי הנוצרים, לכנסייה אין צבא, היא דתית ומעבירה את הדת לשבטים.
הכרתו של פפיץ הגוץ (751): האתגר של הכנסייה מול החילונים הופך חזק יותר כאשר עולה שושלת חדשה –הקרולינית. בפעם הראשונה עולה שושלת שמצליחה להקים לעצמה אימפריה כממשיכת הקיסרות הרומית. קרל הגדול החשוב שבשושלת זאת, ראה עצמו כקיסר ומתוקף כך כאחראי לנתיניו לא רק ברמה הצבאית פוליטית אלא גם ברמה הרוחנית. הוא בהשוואה למעמד האפיפיור-מאוד מורכב מבחינתו. הכנסייה באותה עת מציגה מסמך "מתנת קונסטנטין": במסמך זה קונסטנטין קיסר רומא אומר שהבישוף-האפיפיור של רומא צריך להיות מעליו. הוא מעניק לו סמכות, ארמון, כתר וסימני מלכות. הכנסייה שולפת את הטקסט הזה שוב ושוב לאורך כל ימי הביניים, כאשר כל פעם יש כח כלשהו שמערער על עליונותה בנוגע לשלטון העליון שלה. זאת עד המאה ה-15 כאשר אחד ההומניסטים האיטלקיים עושה מחקר על הטקסט ומוכיח שהוא מזויף ונכתב רק במאה ה-8 על פי המילון והמושגים השגורים בו. לצד נסיונה של הכנסייה לעכב את מעמדו של קארל הגדול, היא גם משתפת איתו פעולה. האפיפיור מושח את קארל לקיסר בשנת 800, ואכן שלטונו של קארל חשוב מאוד מבחינת הנוצרים-הוא רוצה האחדה בכל תחומי האימפריה שלו (מטבע, חוק, לשון וגם בתחום הדת הוא יוצר האחדה). מאוד חשוב מבחינת המערב-יוצר האחדה בכתבי הקודש הנוצריים, במאה ה-4 מתורגמים כתבי הקודש ללטינית "הוולגטה" שאותם מתרגם הרונימוס. קארל הגדול קובע שרק התרגום של הרונימוס, הוולגטה, הוא בר שימוש בכנסייה. אותו נוסח של כתבי הקודש בכל הכנסיות. הוא עושה האחדה גם בנושא התפילות-בתקופתו נוצר המסלה (המיסה) שזהו בעצם הסידור הנוצרי. קוראים את אותה המיסה בכל הכנסיות במערב. בתקופתו של קארל הגדול, כל המנזרים בתחומי שלטונו מחוייבים לחיות על פי אותו תקנון ובאותו האופן. האימפריה של קארל הגדול לא שרדה הרבה זמן, אבל ההאחדה בעולם הנוצרי ממשיכה להתקיים לכל אורך ימי הביניים, ותורמת לעובדה שאפילו כיום המערב הוא עולם נוצרי אחד. רק ב-1054 הנצרות המזרחית נבדלת לגמרי מהמערבית אך כבר משלב זה הן שני עולמות שונים.
