אותה הטכניקה מופיעה גם בכניסת מקהלת הנכנסים בסוד המיסטריות, אשר דורשת לסלק מקרבה הן את מי שמפלג את המדינה ואינו נוח לאזרחים הן את מי שנהנה מבדיחות שלא בעיתן. המקהלה מקבילה בין עבירות של לקיחת שוחד, הברחה ובגידה לבין המטנף של מזבחות היקטי השר במקהלות הדיתיראמבים.
היסוד הפנטסטי ועוד תחבולות קומיות –
היסוד הפנטסטי במחזה הוא הירידה אל השאול, במטרה להעלות ממנו את המחזאי האהוב על דיוניסוס, אוריפידס. גם הקלות שבה מוצאים את הפתח של השאול היא חלק מהפנטזיה.
במחזה יש בחירה להציג את אל התיאטרון באופן קומי (בניגוד להצגה שלו בבקכות) ולשים הדגש על הצדדים המגוחכים שבו. דיוניסוס מוצג במחזה הזה כפחדן שעושה את צרכיו במכנסיים כשמופיעה מפלצת, שמן וטיפש.
במהלך השיט באגם, נתקל דיוניסוס במקהלת הצפרדעים. גם כאן יש היפוך קומי – למרות שקרקור הצפרדע לא נתפס כקול ערב או מרשים, הוא מוצג במחזה כשירה ערבה של מי שהמוזות אוהבות אותן. המקהלה שמקרקרת, כמקהלה של זמרות, נמצאת בתחרות עם דיוניסוס, וכולם שם מקרקרים על הבמה. דיוניסוס לבסוף מנצח בתחרות הקרקורים, הצפרדעים מתפזרות והקרקרן הראשי עושה את דרכו אל עבר השאול. בתוך ההקשר של שירה, הזמרה הראשונה שאנו שומעים זה זמירת הצפרדעים, ובראש המקרקרים – דיוניסוס.
שבירת האשליה הדרמטית – יש התייחסות מפורשת אל הקהל כנוכח בתוך המחזה, דיוניסוס שואל את קסנתיאס האם הוא כבר ראה "מי מן המכים את אבותיהם או נשבעים לשקר", וקסנתיאס מצביע בתגובה על הקהל. הוא עושה את אותו דבר כשהוא אומר "הטובים הם מיעוט, כמו כאן". כך גם הפנייה של דיוניסוס לכוהן היושב בקהל כדי שיגן עליו.
הויכוח בין אייסכילוס ואוריפידס –
זהו חלקו המרכזי של המחזה ובו נידונות שאלות של תוכן וצורה כאחד. עוד בטרם מופיעים המחזאים יש מבוא למריבה ביניהם באמצעות דבריו של העבד המשוחח עם קסנתיאס. אוריפידס, המשורר שאליו כמה דיוניסוס ובגללו הוא ירד אל השאול, מוצג כתככן. הקהל שבפניו הוא מופיע בשאול הוא של פושעים, והאומנות שלו היא אומנות הרטוריקה הסופיסטית: טיעונים מנוגדים והיגיון מפותל. סופוקלס מוכן לוותר לאייסכילוס, אך אם אוריפידס ינצח הוא ייאבק בו עד הסוף.
הממדים הקומיים של התחרות – התחרות האמנותית מוצגת כדבר מה שניתן לאמוד אותו בצורה מדוייקת, באמצעות סרגלים ומדי נפח למילים. גם הקביעה שדיוניסוס הוא השופט יש בה מן המגוחך לאור האופן שבו הוא הוצג עד כה, אם כי בתור האל האחראי על התיאטרון הוא בהחלט השופט המתאים.
הוויכוח בין אייסכילוס לאוריפידס – טענות אוריפידס: הכובד במחזות אייסכילוס, שירי המקהלה הארוכים מדיי, השימוש במילים ארוכות (ביוונית ניתן להמציא מילים על ידי חיבור של מספר מילים זו לזו), התחכום התיאורי המוגזם אפילו לגבי עצמים פשוטים ביותר. אוריפידס מציג את עצמו כמי שעשה "דיאטה" לטרגדיה של אייסכילוס, לא בזבז מילים, עשה שימוש נכון בפרולוגוס וחילק באופן שיוויוני יותר את תפקידי הדיבור בין הדמויות, חינך את הקהל לטעם אמנותי חדש לימד אנשים לראות דברים חדשים ולראות דברים בצורה אחרת, הפך את הקהל רגיש לחידודי לשון סופיסטיים מצד אחד, וחשדן ומתוחכם מצד אחר, והכניס למחזות נושאים יומיומיים, שאפשרו לקהל להבין אותם.
שאלת המשורר כמחנך – אוריפידס טוען שהמשורר צריך להיות מיומן, להוכיח את האזרחים ולהפכם לטובים יותר, ועל כך משיב לו אייסיכילוס שהוא, אוריפידס, עשה בדיוק ההיפך. ההאשמה שאייסכילוס טופל על אוריפידס מתייחסת לדמויות הנשים שהוא עיצב, שהן נשים שמיניותן הבלתי מרוסנת הובילה לאסונות ברמה לאומית. כאן עולה הוויכוח סביב שאלת הקשר בין אמת לחינוך, כאשר אוריפידס טוען שלא המציא דבר אלא תאר את מה שהיה, ואייסכילוס עונה לו שתפקיד המשורר הוא להסתיר את הרוע ולהציג אך ורק את הטוב. התפיסה העולה מהוויכוח היא שהמשורר הוא אכן מחנך, ואייסכילוס טוען כנגד אוריפידס שהטרגדיות שלו הן שהשחיתו את העם על כל שכבותיו, העבדים קיבלו הצדקה למרוד באדונים, העניים קיבלו הצדקה למרוד בעשירים. העולם האומנותי של אוריפידס מהווה חתירה תחת הסדרים החברתיים, וזה מתכון לאנרכיה – לכן זהו לא חינוך אלא השחתה של הקהל.
הוויכוח ברמה האסתטית – אוריפידס טוען שאייסכילוס מנסח את דבריו בצורה לא ברורה וחוזר על מילים שלא לצורך. אייסכילוס, לעומתו, מראה שניתן להדביק את אותו המשפט לכל אחת ואחת מהפתיחות של המחזות שאוריפידס מביא, והדבר יוצר אפקט קומי בגלל הרמיזות המיניות שיש בו. בהמשך ניטש ויכוח על אופיים של שירי המקהלה של שני המשוררים, על החזרות המייגעות שיש בהם (אצל אייסכילוס), ועל המקצבים החדשניים והקשים לשמיעה (אצל אוריפידס).
