- קבוצה אחרת של חוקרים טוענת שעל מנת להבין את האימפריאליזם היפני יש ללכת אחורה ולראות זאת כחלק מהפרויקט של "מדינה עשירה, צבא חזק" (Fukoku kyohei). כחלק בפרויקט זה יפן מתעשרת על ידי תיעוש וההתעשרות הזאת מאפשרת לה צבא חזק וציים חזקים. זוהי המשכיות טבעית – כוח צבאי והכוח הצבאי הזה בהחלט מתעצם לא רק מבחינה תקציבית אלא גם מבחינת היכולות שלו והמטרות שלו – בהתחלה המטרה היא להגן על המשטר ממרידות פנימיות אבל ברגע שבשנת 1877 מרידת סצומה נדחקת אז הייעוד של הצבא העיקרי הוא להגן על יפן מפני פלישה מערבית. לאחר שהצבא חזק מספיק וברור שלא יפלשו אל איי הבית של יפן אז התפקיד שלו מתרחב ויש לו תפקיד ביבשת. ישנו גם דחף פנימי –האוכלוסייה גדלה, 5 מיליון אנשים מתווספים ליפן תוך פחות מ-20 שנה והייתה דאגה האם יפן יכולה לספק מספיק אוכל לתושבים, הלחץ הוא הרבה יותר גדול. בנוסף אנו רואים עיור מואץ בתקופה זו, חלק מהדחף הזה גורם לחלק מהמנהיגים שהפתרון הוא לנתב את העוצמה הזאת ואת האנשים באימפריאליזם כלפי חוץ. בנוסף ביפן מתחילים לעלות קולות שאומרים כי מדינה חזקה צריכה להיות מדינה חזקה – יש מעמד טורף ומעמד נטרף ואין באמצע, אין דבר כזה להיות מוסרי. יפן עברה למצב בו היא עלולה להיות נטרפת למצב בו היא טורפת. ישנו זיהוי של האימפריאליזם היפני עם ההתחזקות של יפן – באופן טבעי היא משתלטת על מדינות אחרות כי היא כבר חזקה. Thomas Brus – כתב ספר מאוד מצוטט שנקרא "המקור המיליטריסטי של יפן", הוא מזהה נטיות מיליטריסטיות ביפן שהיו קיימות והתפרצו ביפן בתקופת האימפריאליזם. יש בעיה עם סוג זה של הסברים – ההיסטוריה היא לא תמיד כל כך דטרמיניסטית – קשה לסרטט קו ליניארי מתפשט ממהפכת מייג'י עד לפרל הארבור כי הקווים עולים ויורדים, לעיתים יפן הייתה נכונה להיות יותר מיליטריסטית ולעיתים פחות.
חלק מאסטרטגיה ביטחונית חדשה – ההתחלה לגבי מלחמת קוריאה ומלחמת סין היא התחלה הרבה יותר צנועה. תפיסה ביטחונית שאומרת שבתוך יפן עצמה החלה להתגבש הערכה שהגנה על איי הבית מצריכה יוזמות התקפיות ביבשת. Yamagata Aritomo וחבריו מובילים את המהלכים של יפן בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. עבורם התפיסה ביטחונית היא התפיסה המרכזית – לא מיליטריזם של הצבא, לא מתיישבים יפנים שעברו למנצ'וריה וינסו לגרום לממשלה לתפוס עוד שטחים עבורם, לא התיעוש הרחב של היפנים או חברת הרכבת היפנית שמתחילה לתפוס שטחים גדולים –כל אלו יגיעו לאחר מכן אך ההתחלה הייתה התחלה ביטחונית. אנשים שסייעו להתגבשות תפיסה זו הם גם אנשים מבחוץ כמו Charles W. LeGendre ו-Jakob Meckel שלימד באוניברסיטה לפיתוח אנשי ממשל ביפן ודיבר בצורה אובססיבית על קוריאה, הוא קרא לה "פגיון בליבה של יפן", הוא טען שיפן חייבת להשתלט על קוריאה לפני שמדינה אחרת תעשה זאת. דיברנו על "קו ההתכנסות" ו"קו האינטרס" – מונחים שהומצאו על ידי Aritomo ואומרים שיש לו לשמור רק על קו הריבונות של יפן אלא גם על קו האינטרס, הצבא היפני צריך לשמור לא רק על קו הריבונות אלא גם על קו האינטרס, זה לא אומר להשתלט על האזור אבל זה אומר שלא תהיה מעצמה שלישית שתשלוט על האזור. זה אומר לדאוג שקוריאה תהיה עצמאית, גם אם היא לא תהיה תחת שליטה יפנית אז לפחות היא לא תהיה גם בשליטה של מעצמה אחרת. מה המשמעות של התפיסה הביטחונית הזאת? תוקפנות כלפי קוריאה – אנו יודעים שזו לא התוקפנות הראשונה כלפי קוריאה, "תקרית Unyo" בה יפן תוקפת את קוריאה וכופה עליה חוזים בלתי שווים. בנוסף היפנים עם הזמן מגבירים את שליטתם בקוריאה, למשל במסחר – 90% מהיצוא היפני מגיע לקוריאה ו-90% מהיצוא של קוריאה מגיע אל יפן. היפנים גם שולחים יועצים כל הזמן לממשל הקוריאני על מנת להגביר את שליטתם. דבר נוסף שהאימפקט שלו הוא חלש אבל הוא קיים – סטודנטים קוריאנים שמגיעים ליפן ללמוד וחוזרים לקוריאה על מנת שיובילו את קוריאה על פי המודל היפני. כמובן שזה לא מספיק כי זה מסוכן – רוסיה או בריטניה מסוגלות להתשלט על קוריאה ולכן יפן צריכה לדאוג שקוריאה תהיה עצמאית אך במידת האפשר שתהיה גם תחת חסות יפנית. הבעיה היא שזה מסוכן ליזום פלישה צבאית כי סין או מדינות המערב עלולות להתערב (קוריאה היא מדינת חסות סינית – הסינים ראו בה כך וגם היפנים) והכוחות הסינים הם גדולים. המנהיגים היפנים חושבים שהם יוכלו להתמודד עם הצבא הסיני ובשנת 1894 בריטניה חותמת לראשונה עם יפן על הסכם שווה. אז יפן מחפשת אחר הזדמנות כדי לערער את אחיזתה של סין בקוריאה בתקווה שהמדינה תיפול לידיים יפניות.
