מה זה יוצר? מבחינה פנימית זה יוצר תסיסה מסוכנת, הלחצים הפנימיים מגיעים לשיא. פקידי השוגון מנסים למנוע אנרכיה לשמר את המסגרת הפוליטית והחברתית של שלטון הבאקופו. הם עושים זאת באמצעות מדיניות של פשרה.
אנו רואים שיש ועדה של יועצים והם מתייעצים על הדאימיו, הם מנסים לקבל לגיטימציה פנימית אל מול החולשה של הבאקופו.
ב-1863 השוגון בכבודו ובעצמו דוהר אל קיוטו כדי להיפגש עם הקיסר ולהשיג לגיטימציה לכפיפות של הבאקופו. מדובר בתקדים מסוכן. השוגון מאז 1630 לא פגש בקיסר ואף לא הגיע לאזור שלו. הוא רוצה שהקיסר יתמוך בו וייתן לו לגיטימציה לכך שהוא פותח את יפן לזרים. הדאימיו והקיסר מריחים דם והזדמנות לקדם את ענייניהם . הוא לא תומך בפתיחת יפן לזרים והוא אף קובע אולטימאטום להוצאת הזרים מיפן. השוגון מסכים בניסיון להרוויח זמן, הוא לא באמת מתכוון לעשות זאת.
הדבר יוצר תסיסה אדירה בקרב סמוראים רדיקליים, בעיקר בקרב סמוראים מדרג בינוי ונמוך שלא מצאו תפקיד בפקידות. הסמוראים מתלכדים לכדי קבוצה שנקראת סונו ג'וי (Sonnojoi = "לכבד את הקיסר, לגרש את הברברים"). הביקורת הישירה הייתה נגד מדיניות הפתיחות של הבאקופו אולם למעשה הם חשבו שהגיע סופו של הבאקופו. מנהיגם האידיאולוגי היה אדם בשם יושידה שוין (Yoshida Shoin) – הוא מחדיר בהם את תחושת השליחות של הסמוראים – הבאקופו לא ממלא את תפקידו ולא מגן על הסמוראים ולכן הסמוראים יעשו זאת באמצעים אלימים.
ביטוי נוסף ללחץ ולתסיסה היפנית היה באמצעות התקפות נגד זרים – הסמוראים הרדיקליים לא רק התקיפו את פקידי הממשל אלא גם זרים. הסמוראים הללו ראו את הסםינות הזרות כמטרות לגיטימיות להתקפה, הרי החלק השני של הסיסמא הוא לגרש את הברברים.
שתי תקריות של התקפות הסמוראים על הזרים:
תקרית ראשונה:
Namamugi Incident – 4 בריטים יצאו לרכיבה על סוסים לאורך הטוקאידו, מהצד השני חלף אביו של הדאימיו של סצומה, אדון שימזו, יחד עם שיירה של לא פחות מ-1000 סמוראים. בעבר רק לסמוראים היה מותר לרכב על סוסים או לנסוע על אפריון, במידה והסמוראי עובר כל עוברי האורח היו צריכים לזוז מהדרך ולפנות אותה לסמוראי, במידה וזה לא היה קורה לסמוראי הייתה רשות להרוג את עובר האורח שלא היה מפנה את הדרך. הבריטים סירבו לרדת מהסוסים ולפנות את הדרך והסמוראים תקפו אותם, התוצאות היו קטלניות עבור אדם בשם ריצ'רדסון שנהרג, שניים אחרים נפצעו ולאישה שבחבורה לא קרה שום דבר. התקרית הגיעה לידיעת השלטונות הבריטיים, הם דרשו פיצויים גם מהבאקופו וגם מסצומה ובנוסף הם דרשו גם התנצלות. ההסכם היה שהבאקופו ישלם סכום מסוים, את הרוב והסצומה ישלמו 25 אלף לירות. סצומה מסרבת לשלם, הבריטים שולחת משלחת עונשין שמפציצה את עיר הבירה של סצומה. בהתקפה עצמה למעלה מ-10 בריטים נהרגים מון 5 סמוראים אך הם מצליחים להטביע מספר אוניות של סצומה וגם להרוס כמה בתים. התוקפנות הזאת מדגישה את חוסר ההוגנות של המערב וגם היפנים מבינים שהענישה של המערב יכולה להיות מאוד חמורה. כמובן שבסוף הפיצויים משולמים.
תקרית שנייה:
ב-1868 – Sakai Incident – ספינה צרפתית מגיעה לסאקאי למרות שלמערב אסור היה לעגון בעיר הזאת. השיירה הצרפתית מותקפת על ידי סמוראים של טוסה. 11 מלחים צרפתיים נהרגו, אולם בהתקפות תגובה שבאו לאחר מכן המון סמוראים שילמו על כך בחייהם וטוסה הייתה צריכה לשלם פיצויים רבים לצרפתים על הרג המלחים.
ביטוי נוסף לתסיסה הוא שבתוך ההאנים עצמם, בעיקר ההאנים מסוג הדאימיו שמתנגדים לשלטון הבאקופו. אם אנו רוצים להבין את תקופת הבאקומצו ועל הרסטורציה של מייג'י לא מספיק להסתכל על יפן בכללותה אלא יש להסתכל גם על התקריות הפנימיות בתוך ההאנים. נתמקד בהאן של צ'ושו (Choshu):
יש סמוראים רדיקליים שדוחפים לשינוי והם טוענים בתוך ההאן שלהם שהגיעה העת להתנקם בשושלת טוקוגאווה. היו מספר גישות בתוך ההאנים:
הסיעה הראשונה = הסיעה השמרנית: להאן אסור לעסוק בסוגיות כלליות, יש להתמקד באזור שלנו ולא לחפש צרות. יש לנו אוטונומיה, הבאקופו חלש ולכן הוא מתייעץ איתנו ולכן אין לערער זאת. יפן נמצאת במצב קשה, למה לנו להתחיל המלחמה פנימית?
