התיאטרון היווני

רקע היסטורי –

יוון היתה מורכבת מערי מדינה, ואחת הגדולות היתה אתונה, עיר שנמצאת באזור אתיקה בצפון-מזרח יוון. בעיקר במאה ה-5 לפנה"ס, וגם במאה ה-4 לפנה"ס, הדרמה האתונאית פרחה, במקביל לפריחה הפוליטית והתרבותית של אתונה באותה תקופה.

אתונה הובילה את ברית ערי המדינה שנלחמו נגד הפרסים לניצחון, והתמידה במלחמה יותר מכל עיר אחרת – כך הפכה למעצמה הפוליטית המרכזית ביוון. היא ניצלה את הכוח שלה כדי לעשוק את ערי המדינה האחרות מהברית. ברבע האחרון של המאה ה-5 לפנה"ס, ההתעצמות הכלכלית של אתונה הביאה לפריצת מלחמה בינה לבין ספרטה, פוליס מרכזית נוספת. המלחמה נמשכה 27 שנים, ובסופה ספרטה ניצחה. כבר מסוף המאה ה-5 אתונה לא תפקדה כמעצמה פוליטית. עם זאת, העצמה התרבותית שלה נותרה בעינה, גם לאחר שאיבדה את עצמאותה (וגם בפעם השניה שזה קרה, כשהרומאים כבשו את יוון).

השגשוג התרבותי באתונה של המאה החמישית נחשב לאחד השיאים של התרבות המערבית והייתה לו השפעה עצומה על כל התפתחות התרבות המערבית, לא מעט בגלל ההשפעה העצומה שהייתה לתרבות היוונית על רומא ודרכה על כל העולם הנוצרי שצמח לאחר נפילת האימפריה הרומית.

מאפייני התיאטרון היווני –

התיאטרון היווני היה חלק מפעילות דתית, ומאוד המוני. ההצגות הופקו על ידי המדינה, והועלו כחלק מחגיגות דתיות. מי שהפיק את החגיגות היה ה"חורגוס", אדם פרטי עשיר שאולץ על ידי המדינה לממן את האירוע למען הציבור הרחב. ההנחה היא שמתוך 30,000 אזרחים כמחצית צפו בהצגות, וחלקם קיבלו מימון מהמדינה לשם כך.

התיאטרון היה תחרותי. המחזאים הגישו את מחזותיהם לועדה שהחליטה איזה מחזות מאלו שהוגשו יוצגו. העלאה של הצגה כזאת היתה דבר מאוד יקר – וכל העלאה של הצגה היתה חד-פעמית. בכלל, לתחרות היה מקום מרכזי בתרבות היוונית (גם בתיאטרון, אין טרגדיה בלי עימות).

היצירות שהועלו בחגיגות הללו היו מסוגות הטרגדיה, הקומדיה והסאטירה. מי שכתב את הסאטירות היו דווקא הטרגיקונים.

"המרחב התיאטרוני" ביוון העתיקה – התיאטרון היווני הוא תיאטרון סימבולי. על הבמה היו מעט מאוד דברים, כן היו אביזרי במה אבל לא ממש תפאורה. אותו מבנה שימש לפונקציות שונות, כשבכל פעם הוא שימש ל"מה שאומרים שהוא". הבימה אורגנה  מבחינה מרחבית על בסיס 3 צירים מרכזיים: מלמעלה-למטה, מימין-לשמאל, אחורי הבמה וקדמת הבמה. אלה צירים סימבוליים שהקהל מבין. למעלה-למטה: למעלה נמצאים האלים, למטה נמצאים בני האדם, כשמשהו עובר מלמעלה למטה זו התערבות אלוהים בחיי האדם. ימינה-שמאלה: תנועה "אנושית", מהעיר אל מחוצה לה וכד'. קדימה-אחורה: היתה מוסכמה לפיה כדי להראות את "פנים" הבניין, יוצאת מעין עגלה החוצה ועליה עומדות הדמויות שנמצאות בפנים. אותו שחקן גילם בהצגה אחת כמה דמויות.  כל השחקנים עטו מסיכות והיה קשה להבחין מי המדבר אם כמה מהם עמדו על הבמה, לכן מלכתחילה היתה הגבלה על כמות הדמויות המדברות שיכולות לעמוד ביחד על הבמה.

המחזות היווניים היו בנויים בדומה לאופרה של ימינו, הכילו אריות, רצ'יטטיבים ושירי מקהלה.

התפיסה הטראגית והטרגדיה –

הטרגדיה היא עיצוב תיאטרוני של השקפת העולם הטראגית.

מה שעומד בבסיס ההשקפה הטרגית הוא בעיית הזמן, וההתאמה בין התנהגות האדם לבין הזמן. kairos – היכולת לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון. זהו מעין חלון הזדמנויות מוגבל שמחייב סוג מסוים של פעולה, במהלכו האדם יודע שעליו לפעול ויודע שזמנו מוגבל, אך אינו יודע מהי הפעולה הנדרשת. לרוב, מסתבר בדיעבד מה היתה ההחלטה הנכונה. בדרך כלל חלון ההזדמנויות נוצר עקב מצב של משבר, ואם הוא מפוספס מתרחשת קטסטרופה. יש גם מקרים בהם כל הבחירות האפשריות גרועות.

כוחה של התפיסה הטראגית הוא במימד של הסבל. הסבל הוא גדול ובדרך כלל גם ממושך, ולא רק בגלל ה"קטסטרופה" – גם אם לא מפספסים את ה- Kairosמדובר בתקופה של סבל. התוצאה, והתרחשות או אי התרחשות ה"קטסטרופה", לא קובעת האם מדובר בטרגדיה. מה שנמצא בבסיס הטרגדיה הוא העובדה שהחיים מלאים בסבל, ולא ניתן לשלוט במה שקורה בחייו של אדם. תקופת ה- Kairosמשקפת חוסר ודאות מוחלט וחוסר שליטה מוחלט, כאשר המקרה הטהור הוא מה שקובע את התוצאה. חלק גדול מהטרגדיות מסתיימות דווקא בסוף טוב.