יסודות מבניים של הקומדיה

 –

• הפרולוג – דברים שנאמרים לפני כניסת המקהלה. מכיוון שהעלילות מומצאות יש הכרח באקספוזיציה. אי אפשר להניח שהקהל יודע משהו, אבל בראש ובראשונה הפרולוג צריך לייצר אוירה של צחוק.
• פארודוס – כניסת המקהלה (נקראת על שם המקום שדרכו היתה המקהלה נכנסת). המקהלה נכנסת בשיר וריקוד, זה החלק המרשים ביותר וויזואלית. בין היתר, המקהלה היתה צריכה להיות מרשימה כדי לפצות על היעדר התפאורה.
• אגון – עימות, התנגשות בין דמויות. זה גם יסוד של טרגדיה.
• פאראבאסיס – המקהלה היתה עושה כמה צעדים, והקונבנציה היתה שברגע שהיא עושה את הצעדים האלה היא יוצאת מהתפקיד שלה כחלק מהשחקנים, ומתחילה להיות השופר של המחזאי (שמבקש שיתנו לו את הפרס וכו').

העננות / אריסטופאנס

תקציר העלילה (סיכום מהמבוא בספר)[1] –

העלילה עוסקת בעימות בין אב לבן. סטרפסיאדס, בן כפר, נשא לאישה בת עיר אמידה ממשפחה אריסטוקרטית. בנם, פידיפדס, אינו הולך בדרכי אביו אלא בדרכי אימו, הוא רודף תענוגות בזבזן שגורם לאביו לאבד את כל הונו בהשקעה בסוסים. כדי להימלט מחובותיו, האב מתכנן לשלוח את בנו ללמוד בבית הספר של סוקרטס, כדי שילמד "להפוך טיעון נפסד לטיעון נעלה", וכך לרמות את הנושים. הבן מסרב, והאב הולך ללמוד בעצמו ב"חשיבתרון". סוקרטס מקבלו לבית הספר, ומשכנע אותו שזאוס והאלים האולימפיים אינם קיימים, ואלי האמת הם "העננות". הוא מסביר את הגשם, הרעמים והברקים כתופעות שמקורן בעננים, ברוחות וב"מערבל", ולא בזאוס. תלמיד הולמד בבית הספר נדרש להוכיח כוח סבל רב, לעמוד ברעב, בקור ובחום, להימנע משתיית יין ולהקדיש עצמו ללמידה. אך סטרפסיאדס מתגלה כתלמיד לא יוצלח שאינו מסוגל ללמוד את "השיח החדש". סוקרטס מגרש אותו מבית הספר ומציע לו לשלוח את בנו במקומו. בנו מתרצה לבסוף, ומגיע לבית הספר. סוקרטס מפקיד את ההוראה של הבן בידי "טיעון נפסד" ו"טיעון נעלה" (שניהם מגולמים בידי שחקנים). הטיעון הנעלה מייצג את החינוך הישן, והטיעון הנפסד את החדש. הטיעון הנעלה מתאר את מה שהיה לפנים, דגש על חינוך גופני, הוראת מוזיקה ושירה, שמירת הצדק, הצניעות וכיבוד הורים. לטענתו, החינוך החדש מביא לחולשת הגוף, חוסר כיבוד הורים ומתירנות מינית. הטיעון הנפסד מנסה לפתות את פידיפידס בהבטחת תענוגות ובסיפוק תאוות, ובהקניית כלים (תורת הנאום) להצדקתם. הוא דוגל בחינוך המתנער מכל היבט מוסרי, ומשבח ניאוף והומוסקסואליות פאסיבית. הטיעון הנפסד יוצא וידו על העליונה. בידע שרכש הבן הוא מייעץ לאביו כיצד להיפטר מנושיו, אבל הוא משתמש בו גם לצרכים אחרים, למשל כדי להכות את אביו ואז להוכיח לו שהמכות היו לטובתו. המחזה מסתיים כשסטרפסיאדס שורף את "החשיבתרון". 

נושא המחזה הוא לא סוקרטס, אלא ביקורת על החינוך באתונה, בעיקר החינוך של העשירים. החינוך באתונה היה ברובו חינוך פרטי, ולכן חלק גדול מהאוכלוסיה היו אנאלפבתים. האנשים שהיו הכי עשירים יכלו לרכוש לבנים שלהם את החינוך הכי טוב.

אריסטופאנס עושה בדמות של סוקרטס התכה של שני סוגי מחנכים, שהיו מאוד שונים זה מזה: הפילוסוף והסופיסט. בדיאלוגים של אפלטון יש ניגוד מאוד ברור בין סוקרטס כפילוסוף לבין הסופיסטים. כמו כן כדאי לציין שלסוקרטס לא היה בית ספר, הוא לימד ללא תמורה, ואילו הסופיסטים לימדו תמורת תשלום. עבור אריסטופאנס ההבדלים האלה לא היו עקרוניים, מבחינתו היו מספיק קווים משותפים בין סוקרטס לבין הסופיסטים, אותם הוא מציג כמי שמשחיתים את הנוער באמצעות חינוך קלוקל. הטענה שסוקרטס משחית אנשים אכן הייתה מבוססת.

אחד הדברים שהסופיסטים התגאו בהם, הוא שהם יכולים להפוך טיעון חלש לטיעון חזק. שאלת הצדק לא היתה חשובה בעבורם. רעיון הרלטיביזם, לפיו בעצם משמעות למוסר, עשוי להוביל לסוג מסויים של חינוך, שידרבן אנשים לנצל את הכוח שלהם בלי שום קשר לצדק. פילוסופים אחרים, כמו סוקרטס, כן ראו חשיבות בשאלה הצדק, אך במחזה הדמות של סוקרטס היא סופיסטית.

אריסטופאנס מדגים במחזה את הקשר הבעייתי בין המדע לבין חתרנות וכפירה באלים, למשל בהחלפה של זאוס בעננות, שמהווה כפירה באלים. שיטת החקירה של סוקרטס מוצגת בצורה מגוחכת (הוא רוצה לבדוק מאיפה היתוש מזמזם, מהראש או מהתחת). עצם החקירה, מתן הסבר לדברים אידיוטיים, היא כבר כפירה באלים.

שבירת האשליה הדרמטית – התייחסות לעננות כאל שחקנים הלבושים כמו עננות ("איזה מן עננות אלה? יש להן אפים").

במחזה בולט היפוך קומי – האב הולך ללמוד במקום הבן, הטיעון הנפסד מנצח, אלים גבוהים לעומת אלים נמוכים. ההיפוך הזה טומן בחובו זרעים של קטסטרופה. לבסוף, אכן יש סוג של אנרכיה – הבן מכה את אביו, ולבסוף סטרפסיאדס שורף את "החשיבתרון". 

אחד האמצעים דרכם אריסטופנס מעצב ביקורת על סוקרטס הוא האופן בו סוקרטס משתמש במילים. הטענה שעולה מתוך המחזה באופן כללי, וגם באופן ישיר מצדו של סטרפסיאדס, היא שיש שימוש מעוות במילים והוא יוצר עיוות מוסרי (זה נכון היסטורית – משטרים רודניים הפכו מילים שליליות לחיוביות). למשל, כשהבן הופך לבוגר ה"חשיבתרון" הוא משתמש במשחקי מילים כדי להימנע מהחובות. כשמלים מתעוותות הן יוצרות מציאות מעוותת. העיצוב של העיוות הוא עיצוב קומי, באמצעות משחקי מילים. אבל מעבר למגוחכות של העניין, יש בו סכנה ממשית, אפשר למשל לכנות את העננות אלים. סופו של התהליך הזה הוא כפירה מוחלטת באלים.

אריסטופאנס. העננות. תרגום: זויה כספי. מבוא ופירוש: דבורה גילולה. ירושלים: מאגנס, 2001.