- מעמד הצ'ונין – מעמד הסוחרים ובעלי המלאכה שכבר התעסקו עם כסף בתקופת אדו, הם הלוו הרבה כספים לדאימיו האחרים, הם עסקו במסחר והעברת כספים. בנוסף בתקופת אדו היה מספר משפחות סוחרים גדולות וחזקות, משפחת Mitsui לדוגמא. משפחה זו הייתה משפחה של סוחרים שהתפתחה והקימה חנויות ענק ברחבי יפן, בשלב מסוים הם קיבלו את האישור לגבות כספים עבור דאימיו מקומיים. לכן בסופו של דבר המשפחות הללו הן אלו שקנו את המפעלים שהממשלה הקימה תחילה.
- Sankin Kotai – בתקופת טוקוגאווה כל הדאימיו היו אמורים ללכת לאדו בראש פמליה גדולה ולשהות באדו תקופה. מה זה אומר? יצירת דרכים ויצירת מערך תקשורת, הרי הדאימיו שישב באדו לא היה מנותק לחלוטין ממה שקורה בהאן שלו, היו רצים. אכסניות וחנויות לממכר שהיו לאורך התחנות. הייתה תשתית של דרכים ותקשורת של אוכלוסייה שגרה בין אדו לבין ההאנים השונים. יש להזכיר שתי דרכים מרכזיות:
- הטוקאידו (Tokaido)– עוברת בצד הדרומי של העיר אונשו.
- נאקאסנדו (Nakasendo)
- המעמד הגיאוגרפי של יפן – קרובה לאסיה, יש בעיה של חומרי גלם ביפן אבל הקרבה הגיאוגרפית לאסיה נתנה לה יתרון, סין שהייתה קרובה אליה כללה בתוכה המון חומרי גלם. יפן מייבאת חומרי גלם ומייצאת מוצרים מוגמרים. בנוסף ליפן יש יעד יצוא מסוים והוא המערב, אירופה. אנו רואים שבזמן שהאירופאים מתקשים לייצא למדינות בתוך היבשת מוצרים, יפן משתלטת על היצוא ומייצאת לאירופה מוצרים מוגמרים.
* חסרון שהפך ליתרון לאחר המלחמה: "לאומיות כלכלית" – הירתמות של העם למען המאמץ הכלכלי, אבל בתקופה זו עדיין מוקדם לדבר על זה כי אנו נראה שההתגבשות הלאומית היא רק בהתחלתה.
הממשלה החלה כבר במחצית שנות ה-70 במספר פעולות של מדיניות העוסקת בפיתוח הכלכלי וגם בכספים:
ראשית, בשנת 1868 ההאנים הצטוו כבר בראשית הרסטורציה להפסיק להטביע מטבעות משל עצמם ואז נקבע המטבע היפני – הין.
שנית, מבחינה תקציבית הרפורמה הכלכלית אפשרה תכנון תקציבי טוב יותר כי הממשלה ידעה כמה כסף יכנס.
שלישית, הממשלה גילתה שמיסוי של מוצרים חדשים יכולים להכניס המון כסף אז היא החלה למסות טבק ומשקאות אלכוהוליים – בייבוא היא לא יכלה למסות אלא רק 5% אז היא מיסתה בחנויות עצמן.
רביעית, הממשלה מחליטה החלטה מאוד חשובה- להימנע כמה שיותר מלקיחת הלוואות מתוך חשש שאם היא לא תצליח להחזיר את ההלוואות אז סופה של יפן יהיה כגורלה של סין ויפן תהיה נתונה בידי המערב.
1871 – מונח קו טלגרף לחו"ל מנגסאקי לשנחאי.
1872 – נוסד הבנק המרכזי הממשלתי.
מתחילות להיות מונחות קילומטרים על גבי קילומטרים של מסילות ברזל, מסילת הרכבת הראשונה הייתה מטוקיו ליוקוהמה.
תעשיית הדגל של יפן בתקופת מייג'י וגם אחריה הייתה תעשייה הטקסטיל – תעשייה זו שינתה לחלוטין את סדרי העבודה ביפן גם מבחינת השימוש בכוח אדם (תעשייה עתירת עבודה הדורשת המון כוח אדם) וגם מבחינת טכנולוגיה וכמובן מבחינת העבודה של החקלאים. את החקלאים עודדו להיות קשורים בתעשייה זו ולעבור לאט לאט לייצור טקסטיל ביתי וגם ייצור במפעלים גדולים.
אם הולכים אחורה לתקופה המודרנית המוקדמת (התקופה הקרובה יותר לתקופה המסורתית) בתקופת מייג'י רואים שאין שום סולידאריות, יש ניצול מחפיר של העובדים הרבה יותר מאירופה, בעיקר ניצול של עובדות. תמיד הייתה אספקה גדולה של נשים שנשלחו מהכפר לעיר, לעיתים הן גם נמכרו, והן עבדו בתנאים מחפירים (בשיטת המיטה החמה), הרבה מהנשים הללו התאבדו בגלל העבודה הקשה. התשלום ניתן לנשים אחרי שקוזז ממנו האוכל שהן אכלו ועוד מספר דברים שונים. המפעלים היו מבנים מלבנים בצבע אדום.
מדובר בתיעוש שהתרחש מספר קצר של שנים והיה לו מחיר חברתי חזק.
פיתוח התעשייה – הממשלה בעצמה פתחה לא פחות מ-25 מפעלים. המפעלים הראשונים הוקמו כולם ביוזמה ממשלתית, אלו מפעלי הדגל ואליהם הממשלה הזמינה את הסוחרים ובעלי המלאכה ומשקיעים פוטנציאליים. עד מהרה התברר שהמפעלים הללו מפסידים המון כסף ושהממשלה לא יעילה בניהול של מפעלים כי יש תופעות של בזבוז, שחיתות וכו'.
מה שהם עשו זה מכרו את המפעלים במחירים נמוכים לכל מי שרצה לקנות – סוחרים וגם סמוראים עם כסף. למרות ההפסדים הראשוניים למפעלים הללו הייתה חשיבות רבה, גם מבחינת חשיבותם ההצהרתית –הם הביאו טכנולוגיות חדשות, הם הכשירו קבוצה גדולה של עובדים מיומנים וזהו תהליך של תיעוש שממנו אין דרך חזרה. ליוזמה הממשלתית להקים מפעלים הייתה גם השפעה פוליטית – הכנסת הרעיון של התערבות ממשלתית במשק בצורה ישירה.
