פעולות ישירות – הקמת מפעלים ומכרות וניהולם.
אמצעים בלתי ישירים – הקמת נמלים, דרכים ותשתיות כדי לסייע ליזם להקם את המפעל ובאמצעות תמיכה בסקטור הפרטי. בנוסף יש רכישת טכנולוגיות יקרות והבאת מדריכים שילמדו כיצד להשתמש בהם.מה שהסקטור הפרטי לא יכול לעשות אז הממשלה עושה וכך היא מסייעת. הסקטור הפרטי לא יכול לעשות את מה שהתעשייה עושה ולכן הממשלה עושה זאת.
רבים בסקטור הפרטי ביפן לא מתלהב מהתיעוש והיה חשש שחקלאים לא ירצו לעזוב את אדמתם ולעבוד במפעלים, שהסוחרים שלהם יש כסף לא ירצו להשקיע בתעשיות חדשות, שהסמוראים לא ירצו ללמוד ולעסוק במנהל ומסחר אלא ירצו במקרה הטוב אולי להיות פקידים. על כן הממשלה היא זו שיזמה את ההליכים בצורה ישירה ואף הפגנתית והסיבה היא שהתפיסה הייתה שאין זמן, אם הסקטור הפרטי לא יעשה זאת אז הממשלה תעשה זאת, עליה לתת את הדחיפה הראשונית. גם אחרי המלחמה זה בדיוק מה שהממשלה היפנית עשתה – היא לא הלכה על פי המודל הקפיטליסטי אלא היא התערבה מאוד בתעשייה באופן ישיר, אין יד נעלמה בשוק הפרטי.
כדי לעשות את הקפיצה ממדינה מפגרת למדינה מתועשת יפן הייתה צריכה להתגבר על כמה חסרונות מרכזיים:
- חומרי גלם – יפן היא מדינה ענייה בחומרי גלם, אין בה נפט או ברזל והיא צריכה לייבא את חומרי הגלם.
- ידע טכנולוגי – יפנים מבינים היטב בחקלאות אך הם לא מבינים בלהמציא את החקלאות והתעשייה.
- כסף – חוסר במימון ושוק. אפשרות אחת היא לגבות מיסים, אפשרות אחרת היא להלוות ממדינות אחרות, במקרה זה הייתה בעייתיות כי הלוואה ממדינות אחרות מזמינה השתלטות קולוניאלית כמו בסין. גם במיסוי יש בעיה – אין שוק, אין מאיפה לקחת כסף אם כי הרפורמה האגרארית נתנה בסיס כלכלי ליפן. דרך נוספת לקבל כספים היא למסות את היבול ליפן.
- כוח אדם מיומן.
שיעור מספר 11, 08.12.2011
בשיעור שעבר התחלנו לדבר על הפרויקט הגדול שהוא חלק מהרפורמות שהתקיימו במייג'י והוא התיעוש שזהו סוד עוצמתו של המערב על פי היפנים. הרעיון היה לא תיעוש עבור רווחה כלכלית או צדק חברתי אלא לשם התעצמות, בעיקר התעצמות צבאית כי ההבנה הייתה שכלכלה חזקה תתמוך בצבא חזק –צבא מודרני עולה כסף, צבא חזק לא ניכר רק בעוז רוחם של הלוחמים וביכולת והנכונות שלהם להילחם למען איזושהי מטרה אלא הוא עובר גם דרך הצטיידות ואימון נכונים. ההבנה הייתה שיש חלון הזדמנויות בו יפן לא תהיה מותקפת אבל היא צריכה להחזיק צבא חזק אם תבוא עליהם רעה.
הסיסמא הייתה "מדינה עשירה, צבא חזק" (Fukoku kyohei). אבל כדי לעבור תיעוש היה צורך ברפורמות מאוד עמוקות:
- השינוי בתפיסה של הזמן – ביטול לוח השנה הישן שהיה דומה ללוח השנה הסיני והקוריאני והנחלת לוח שנה חדש על פי לוח השנה הגרגוריאני, זאת לשם תפקוד על פי זמנים מודרניים. השינוי הזה הוא מהותי בנוגע לשעות העבודה, זמני המנוחה של המכונות וכו' – ישנו קשר חזק בין הזמן לבין הייצור התעשייתי. בהמשך נקבעו כמה ימים לאומיים אך לא למטרת תיעוש אלא לשם הפרויקט הלאומי עליו נדבר בהמשך.
- הממשלה יזמה מספר רפורמות, החל ממחצית שנות ה-70 הממשלה פועלת במרץ ב-3 דרכים:
- פעולות ישירות – הקמת מפעלים, לא היה מי שיקים אותם אז הממשלה עשתה זאת. בנוסף הממשלה משקיעה בתשתיות, נמלים, תקשורת, פקידות שעוסקת בנושא וכו'.
- רכישה של טכנולוגיות חדשות והבאת מדריכים שילמדו איך להשתמש בה. לסקטור הפרטי לא היה האומץ לעשות זאת ולכן הממשלה נאלצה לעשות זאת.
אנו רואים שזה לא עבר בצורה חזקה והסקטור הפרטי לא אהב כל כך את הרעיון – החקלאים לא בטוח ירצו לעזוב את אדמתם, בעלי המלאכה והסוחרים לא בטוח ירצו להשקיע את כספם בתעשייה שלא בטוח שתניב רווח כלכלי בכלל. אבל הממשלה שהרגישה שיש צורך חזק לעשות זאת הייתה הראשונה לקפוץ לעגלה, היא יזמה את המהלכים וההבנה הייתה שהממשלה חייבת לעשות זאת כי אין אף אחד אחר. לא מדובר בשיטת הדגם המרקסיסטי וגם לא הדגם הליברלי אלא על פי שיטת התערבות ישירה במשק של הממשלה. עד היום יש נוהל קבוע של התערבות הממשלה בשוק, זה התחיל כבר בתקופת מייג'י.
דיברנו על היתרונות והחסרונות שהממשלה ניצבה בפניהם:
חסרונות:
- חוסר בחומרי גלם
- חוסר בטכנולוגיה
- חוסר במימון – לממשלה הייתה בעיה מבחינה כספית כי היא גובה מיסים אבל היא צריכה את הכסף כדי לשלם לפקידים וגם כדי לממן את הרפורמות. הם לא יכלו לגבות כספים ממכס בגלל החוזים הבלתי שווים שיפן חתמה עם ארה"ב.
- חוסר בכוח אדם מוכשר שיבין איך להיכנס לתחום החדש הזה של ניהול, טכנולוגיות ועסקים. היה ברור מי ילך לתחום החדש הזה.
