סוף המחזה

לאורך כל המחזה, עולה שאלת אמינות דבריהם של אנשים. לכן, כשהשליח מופיע, לא ברור אם הוא מדבר אמת, וקליטיימנסטרה עצמה לא בטוחה בכך. יש לפנינו עוד סיפור, כמו המיתוס על הברבור, שאי אפשר להכריע האם הוא אמת או לא. היחיד שראה היה החוזה, וכשהקהל הרים את ראשו, הם ראו משהו ש"כמעט ולא היה אפשר להאמין לו". השאלה האם איפיגניה ניצלה נשארת פתוחה.

מההתחלה ועד הסוף המחזה בנה עולם של אי ודאות, חוסר יכולת להכריע והיעדר מורגש של "מוקד אמינות" שניתן להישען עליו. עולם שבו אין אלים (ויש רק סיפורים), הוא עולם חסר משמעות. בניגוד למחזות רבים אחרים, אין נוכחות של אלים במחזה, ואנו נשארים עם חוסר הודאות ועם חוסר המשמעות בסיומו.

הבקכות / אוריפידס

נקודת המוצא של המחזה היא נקמה על כך שהאל דיוניסוס לא זוכה לאמון בתבאיי. האמון קשור קשר הדוק לשאלת הזהות של האל, ובמיוחד לאמון בסיפור ביחס ליחסי אימו וזאוס. דיוניסוס מכריז על כך שהוא ישיג באלימות את מה שלא השיג עד כה מרצון.

הפרולוג ושאלת ההתחפשות –

הפרולוג מציג את הדמות המרכזית, וחוזר כמה פעמים על כך שמדובר באל שמחופש לאדם. דיוניסוס הוא אל התיאטרון, אל המסכות. המשמעות של האל המתחפש היא כפולה – ברמה אחת, של הדיאלוג בין המחזה לבין הקהל, זהו מחזה, שהדמות האלוהית המרכזית בו היא האל שאחראי על התיאטרון. זה הופך את המחזה לארס-פואטי – מהו תיאטרון? הרמה השניה היא הרמה שבין השחקנים. דיוניסוס עדיין אינו אל מוכר בתבי.

במחזה תעלה שוב שוב שאלת הזהות. מהי הזהות שמתחת למסיכה, מה המשמעות של לשחק דמות או להתחפש לדמות? המסיכה בתיאטרון הופכת לזהות, אך העובדה שיש פער בין המסיכה לבין הזהות מודגשת כבר מההתחלה, כשדמותו של דיוניסוס מצהירה שמסיכתה מסתירה את זהותו האמיתית.

ההתחפשות הכפולה (שחקן שמתחפש לאל שמתחפש לאדם) מאפשרת גם מעבר בין זהויות, וגם מעבר בין האנושי לאלוהי – אדם מתחפש לאל, ואל מתחפש לאדם.

הפרולוג והפולחן הדיוניסי –

התיאטרון הוא סוג של סובלימציה של אירועים שבמקור היו מאוד אלימים. למשל, הסיפור המיתולוגי במחזה מתאר רצח של אדם שביתרו אותו לחתיכות, וזה כנראה הדהוד לפולחן קדום מאוד, שאולי אף היה במסגרתו קרבן אדם. המחזה מעלה את הבעיה של סובלימציה – אנשים רוצים באמת לעשות את הדבר עצמו, והסובלימציה היא סוג של ויתור.

עבודת האל דיוניסוס דורשת כאוס מוחלט. דיוניסוס הוא אל הורס, במחזה – כאשר הוא הורס את שושלת המלוכה בתבאיי הוא מביא עליה חורבן. הקונפליקט המקורי שממנו צמח פסטיבל התיאטרון הוא בין הכוחות ההורסים לבין הכוחות שבונים את החברה. עיר אינה יכולה להתקיים לפי הנוהל ה"דיוניסי", לכל היותר היא יכולה לאפשר לעצמה כמה ימים כאלה, שמהווים סובלימציה. בתוך העולם המיתי, דיוניסוס מבקש שהעיר תהיה באופן תמידי תחת שלטונו.

במחזה יש מוטיב בולט של שיגעון דתי, שיגעון אקסטטי פולחני. דיוניסוס עצמו מגדיר את התנהגות הנשים שעובדות אותו כשיגעון, שיגעון שהוא עצמו גרם לו. הנשים הפכו למין חיות עקב השיגעון, נטשו את בתיהן והן חיות חשופות בחוץ, בתחום ההפוך לזה שהן אמורות להיות בו בעיר מתוקנת.

דיוניסוס מגדיר את עצמו כאל של נשים, כלומר כאל שהפולחן שלו הוא פולחן נשי. יש פה בעיה, מה יעשו הגברים?

שיחת תירסיאס וקדמוס, שאלת השיגעון והשפיות –

אחרי שאנו פוגשים במקהלה, נכנס תרסיאס וקורא לקדמוס (שליטה הקודם של תבאיי). השאלה המרכזית שעולה בשיחתם היא שאלת השיגעון והשפיות. תירסיאס טוען כי רק הם השניים שפויים וכל השאר חסרי בינה. אבל אם יש רק שני אנשים שפויים בכל העיר, האם הם באמת שפויים? מה גם, שהתנהגותם הגרוטסקית של שני הזקנים, אחד נביא ואחד מי שהיה בעבר שליט, לא נראית כל כך שפויה.

בעולם של המחזה דיוניסוס אכן קיים, וגם אין ספק בקיומו של זאוס, ובכך שהוא שרף את סמלה. השאלה היא האם דיוניסוס הוא אכן בנם של סמלה וזאוס. הגירסה המיתית טוענת שכן, אבל אפילו בתוך עולם המחזה הסיפור המיתי נשמע מופרך, והעובדה שסמלה נתפסה על ידי אחיותיה כמי שהמציאה את הסיפור הזה מאוד הגיונית. המסר של המחזה הוא שחשיבה לוגית כזו היא בעייתית. במחזה, הסיפור הזה הוא אמת, ומי שלא מאמין בו נידון לעונש. המסר הוא – אדם מוכרח להאמין בשיגעון כמשהו אמיתי. באופן אבסורדי, המעשה השפוי היחיד הוא להשתגע.