המעמד בנוכחות סימו, פסאודולוס וקליפו מגביר את המתח – סימו חושף שהוא יודע מה רוצה בנו, ושהוא צריך להיזהר עכשיו כדי שלא יקחו את כספו. הן סימו והן בליו מודעים לבעייתיות המצב, ופסאודולוס צריך לרמות את מי שמודע לכך שהוא צריך להיזהר.
בסוף המערכה הראשונה מופיע המונולוג של פסאודולוס – קודם כל, הוא מציע מהההתחלה לקהל להיזהר ולא להאמין לדבריו. פסאודולוס טוען שהוא עומד לבצע דבר שהינו בלתי אפשרי. ברור לנו מצד אחד שהוא צריך להצליח, כי מדובר בקומדיה, אך כלל לא ברור איך. שוב מופיע ההקשר הארס-פואטי, כאשר פסאודולוס אומר שמי שעומד על הבמה צריך להציג לקהל חידוש, המצאה חדשה בדרך חדשה. בתקופה זו, התיאטרון מבוסס על מחזות קיימים, אבל פסאדולוס מדגיש דווקא את המקוריות. פסאודולוס מציג את עצמו כאן בתור דמות שממציאה חידושים. בעצם קיומו כדמות שהמאפיין המרכזית שלה הוא יכולת לייצר בדיון, הוא מקביל במובן מסויים למחזאי. במחזה, אנחנו נראה אותו ממש כבמאי – יהיה לו שחקן, שהוא ייתן לו הוראות וכו'. בכך הוא מייצג ברמה מסוימת את פלאוטולוס.
הופעתו של הרפקס – פה נכנס האלתור כבעל מקום מרכזי. תהליך היצירה מוצג כדינמי – כאשר מגיע משהו חדש ויותר מוצלח, זורקים את הישן לפח. (כנראה שמחזות הקדומים היה טקסט, אבל גם נראה שבשלב מסוים נכנסה אפשרות לאלתור.)
Mise en abyme (פעם חמישים שמגדירים, אבל למה לא) – חלק מיצירת אומנות שמשקף במיניאטורה את היצירה כולה. אם אמרנו שהמחזה עוסק במשורר כתחבלן, כבודה בדיות, כשפסאודולוס הדמות מתחיל לביים, יש פה מיניאטורה של פלאוטוס המשורר ופסאודולוס הדמות. יש מתווה, מאפיינים כללים של המחזה – העמדת פנים, מתן כסף ולקיחת הנערה, ויש פרטים ספציפיים שאותם פסאודולוס יסביר לשחקן.
הדיאלוג בין פסאודולוס לסימיה – לא מקרי שעבדים משמשים פה כמחזאים וכשחקנים, שהרי המחזאים והשחקנים במחזות עצמם היו עבדים. סימיה טוען שהוא יעלה על המורה שלו בתחבולות וברמאויות, וזה יתגלה כנכון. מרגע שנכנס סימיה, העולם הופך מלא בתככים ובשקרים (כולל למשל ההתייחסות של בליו לטבח, שנתפס כרמאי).
כשסימיה פוגש בבליו, בליו מאוד ער לכך שעלולים לרמות אותו, והוא מאוד משתדל שזה לא יקרה. אבל פסאודולוס מצליח בכך למרות הכל. בשלב מסויים של ההתחזות של סימיה, נוצרת בעיה, ופסאודולוס נכנס ללחץ. יש פה ביטוי למורכבות היחסים בין המחזאי לבין השחקן – אמנם הטקסט קיים והבמאי מנסה לפתור את כל הבעיות מראש, אבל הוא בכל זאת תלוי בשחקן שיציל את המצב בזמן אמת אם נוצרת בעיה. חלק מכישורי השחקן הם גם כישורים של אלתור.
סיום המחזה – ההופעה של הרפקס. כאן עומדת לדיון שאלת הזהות – מי הוא מי באמת? מרגע שסימיה הצליח לרמות את בליו ולהתחזות להרפקס, אין מבחינתו של בליו אפשרות לגירסה נוספת, מרגע שהוא השתכנע שהרמאות היא האמת – האמת הופכת לרמאות. כשהרפקס מגיע, בליו רואה בו שקרן ורמאי. ברור כמובן למה זה חשוב מבחינת העלילה, אבל ברמה התמטית, המחזה עושה משהו מאוד מתוחכם – מראה שמה שמתפקד בתוך העולם הזה בתור אמת הוא סוג של שקר רוב הזמן. האמת של התיאטרון מבוססת על שקר, ואנחנו צריכים במידה מסוימת להאמין לו כדי שהאמת של התיאטרון תוכל להתקיים. בסופו של דבר, כן נחשפת האמת, השורה התחתונה של המחזה היא כן חשיפה של האמת, ונחשפת העובדה שפסאודולוס הצליח לרמות את בליו, שבעצם מי שקיבל את פיניקיום לא היה הרפקס, וגם מול האב פסאודולוס יצא עם ידו העליונה והצליח להשיג את הכסף שהיה דרוש לו. היחסים בין השקר והאמת מאוד מורכבים – מתחת לרובד של השקר, אנו צריכים להיות מודעים לכך שקיים גם רובד של אמת, והתיאטרון נע ונד בין הרבדים השונים של האמת ושל השקר. היכולת של הקהל להפיק את המקסימום מהמחזה, מבוססת על היכולת לעבור בין הרבדים הללו הולך ושוב. כדי להנות מהקומדיה ומהתחכום שלה יש להכיר את שני הצדדים – האמת, השקר, הרובד האמיתי שבשקר והרובד השקרי של האמת.
