לעומת דיוניסוס, פנתאוס, שליט תבאיי, מייצג במחזה איזשהו מובן של סדר. פנתאוס מתאר את המצב בעיר כמהפכה, שכן כל הנשים הסתלקו מהבתים ונמצאות בהרים. פנתאוס טוען שאי אפשר לנהל עיר בתוך טירוף כזה, ודבריו מעידים על גישה הגיונית ומתבקשת בהקשר של שלטון תקין.
גם הטענה של פנתאוס בנוגע לסיפור הולדתו של דיוניסוס, אכן מתקבלת ביותר על הדעת. הקהל יודע הן על קיומו של דיוניסוס כאל שעצם ההצגה מועלית בחג למענו, והן על קיומו במחזה בשל הופעתו בפרולוג. האירוניה הטראגית של המחזה מבוססת על הפער בין הידע של הצופה לידע של פנתאוס, שאינו יכול לדעת שקיומו של האל אמיתי, ועוקב אחר טיעונים ראציונליים. הפער הזה בידע הוא קריטי עבור פנתאוס, אך הידע הזה יהיה ברשותה רק כאשר יהיה כבר מאוחר מידי. האמירה שלו תביא עליו עונש, חרף חוסר הידיעה שמביא אותו לומר אותה, מאחר שהוא כופר בקיומו של האל.
טירסיאס מגדיר את פנתאוס כמטורף מכיוון שהוא אינו מאמין באל ואילו קדמוס אומר לפנתאוס שעליו לשקר, גם אם אין הוא מאמין בקיומו של דיוניסוס, משום שאין טעם להסתכן לשווא. אם דיוניסוס הוא כן אל, אז עדיף שלא להכחיש את קיומו. אבל פנתאוס מסרב, מתעקש על כך שזהו טירוף לעבוד אל כזה, ונשבע להעניש אותו על אי הסדרים שהוא מביא לעיר. הטיעונים של פנתאוס עדיין "מנצחים" מבחינה לוגית.
מצד שני, עולים גם צדדים לא נעימים באישיות של פנתאוס. יש בו יהירות. הוא טוען שהנשים מתחפשות לשפחות של דיוניסוס בזמן שהן למעשה עובדות את אפרודיטה בפולחן אורגיאיסטי. האשמה זו אינה נכונה עובדתית, והיא חושפת את הפסיכולוגיה של פנתאוס (שיתגלה בהמשך כמציצן פתולוגי), יותר מאשר את הפולחן של דיוניסוס. בהמשך, האופן בו דיוניסוס מצליח לפתות את פנתאוס להתחפש לאישה וללכת לצפות בבקכות, מבוסס על המציצנות של פנתאוס, ותשוקתו ל"מעבר גבול". אבל, פנתאוס רוצה להתמודד עם התשוקה שלו לעבור את הגבול ע"י "חיזוק הגבול". הוא מבקש להחזיר את הנשים לביתן – הוא לא מתמכר לתשוקה שלו אלא נלחם בה. דיוניסוס, המזהה את תשוקתו הנסתרת של פנתיאוס להשתתף בעצמו בפולחן, מנצל אותה. ושוב, האלים דוחפים את בני האדם לביצוע חטא, שעליו הם ייענשו.
שיר המקהלה –
המקהלה, בנוסף להצהרה על אמיתות קיומו של האל, ובנוסף להזהרה מפני ההיבריס באופן כללי, מתייחסת גם היא לאפרודיטה. המקהלה רוצה להגיע לאי קפריסין, שם תוכל לעסוק בציד התשוקות המכשפות את בני התמותה. קפריסין מתגלה כאן כאי של חוסר גבולות ושל כישוף, וזהו מושא תשוקתן (המטאםורי והליטראלי) של נשות בקכוס, שגם הן סמל לחוסר גבולות שחודר לעיר ומאיים למוטט אותה מבפנים. ברגע שהנשים שדיוניסוס מביא מן החוץ נכנסות לעיר, הן שוברות את הגבול בין הפנים והחוץ, ומביאות לערעור שיכול להביא לחורבן העיר, תבאיי עלולה להפוך ל"קפריסין שניה". מוצג פה קשר בין חוסר גבולות במין לחוסר גבולות בכלל.
העימות בין דיוניסוס לפנתאוס –
הקשר בין בקכוס למיניות מוצא ביטוי גם בעימות בין בקכוס לפנתאוס. דמותו של דיוניסוס כאדם נתפסת על ידי פנתאוס כבעלת מאפיינים נשיים (עור לבן, שיער נשי) וכמושכת. זהו ביטוי למשיכה הומוארוטית של פנתאוס לדיוניסוס, שהוא ביטוי נוסף למשיכה לדבר אסור, שמושך וגם דוחה בו בזמן, בשל טשטוש הגבולות שנוצר (משום שדיוניסוס הוא גבר נשי).
שאלת הראייה וההבנה: במהלך העימות דיוניסוס מזהיר את פנתאוס שוב ושוב שהוא רואה ואינו רואה, כלומר שהוא מתבונן בו, בדיוניסוס ואין הוא רואה שזה האל. הבורות הזו משליכה גם על שאלת הזהות של פנתאוס עצמו, כפי שאומר לו האל במפורש. כאשר אתה לא רואה את האל, הראיה או אי-הראיה היא שאלה של חיים ומוות. שאלת הראייה וההזהות תהיה שוב משמעותית ביחס לאימו של פנתאוס, שתחשוב שהיא הורגת אריה בזמן שהיא הורגת את בנה.
המזימה של דיוניסוס –
אחרי הויכוח בין דיוניסוס לפנתאוס מופיע שליח, המתאר את מעשי הבקכות, ואמור להבהיר לפנתאוס שאכן דיוניסוס הוא אל – הבקכות עושות דברים שרק אל יכול לאפשר להן לעשות. אבל התוצאה היא הפוכה, פנתאוס מגייס את כל כוחותיו הצבאיים כדי להילחם בבקכות בטענה שלא ייתכן שנשים תשלוטנה בעיר. דיוניסוס מנסה בפעם האחרונה לשכנע את פנתאוס לסגת מהתוכנית לצאת למלחמה נגד האל, וכאשר הוא נכשל הוא פונה לתכנית חדשה. זוהי נקודת המפנה במחזה. דיוניסוס פונה לנטייה של פנתאוס למציצנות, ומציע לו לבוא ולראות את הבקכות בהרים. ההצעה נענית בחיוב במהרה גם מצרכים דרמטיים (אין זמן בימה לשכנע את פנתאוס), אבל היא גם משקפת את הצד העמוק באישיות של פנתאוס שאליו פנה דיוניסוס.
