הפרולוגוס – שם המחזאי הופך מוכר, מעין מותג. הקהל מוכן להשקיע מאמץ ולראות מחזה ארוך.
הדיאלוג הראשון במחזה –
מהדיאלוג הזה עולה המיומנות של פלאוטוס כמחזאי. על פני טקסט קצר יחסית, אנו מקבלים הרבה מאוד אינפורמציה, והדיאלוג מתפקד כאקספוזיציה. הקהל בשלב הזה יותר מיומן לגבי הקונבנציות של הקומדיה, ולכן ניתן להציג את הדמויות יותר במהירות. יש לנו את העבד שמכיר את אדונו מאז ימי נעוריו, ואת האדון המאוהב וחסר האונים שזקוק לעבדו. כמו כן, אנחנו יודעים מה קרה לפני שנפתח המחזה, יחסי קלודורוס ופיניקיום, הנקודה בה נמצא המחזה עתה, הסיבוך – הבעייתיות שעימה המחזה יתמודד, שהיא העובדה שפיניקיום כבר נמכרה לאחר, והפיתרון הנדרש – השגת הכסף ופדיית פיניקיום.
יצירת האווירה הקומית – מייד כהשקומדיה מתחילה, היא צריכה לעורר צחוק בקהל, ולעורר בו עניין. בדיאלוג זה האווירה הקומית נוצרת מבדיחות על מצבו האומלל של קלידורוס. כמו אצל אריסטופאנס, רמת הבדיחות צריכה להיות מגוונת. החל מהבדיחות הנמוכות ביותר, המתעסקות בפעילות מעיים או בסקס, אף שהן יותר מעודנות במקרה הזה (למשל, האותיות רוצות לעשות ילדים), דרך בדיחות פשוטות אבל אל גסות (הכתב נראה כמו כתב של תרנגולות), ועד לבדיחות מתוחכמות יותר – משחק בין שאלות ותשובות, על דרך החומרים – תשובה כספית, תמורת שאלה המיוחסת לעץ. התשובה לעץ היא הכסף. זו כבר דרגת תחכום אחרת, שלא כל הקהל מסוגל לקלוט.
יצירת מתח – פתיחת הקומדיה צריכה ליצור מתח. מאחר שהקומדיות בתקופה הזו מבוססת על עלילות פחות או יותר קבועות, בניית המתח אינה קלה. צריך ליצור גוון ייחודי למחזה. מה שיוצר את המתח במקרה הזה, הוא שפסאודולוס עצמו מצהיר כבר בהתחלה שהוא אינו יודע איך תיפתר התסבוכת הזו, שלכאורה אינה ניתנת לפיתרון. כך, גם לקהל אין שום רמז לגבי האופן בו תיפתר הבעיה.
פסאודולוס מצהיר שהוא יצליח להשיג את הכסף הדרוש לפדיית פיניקיום מאביו של קלידורוס. בהמשך יתגלה ההצעה של פסאודולוס לפיתרון יותר מסובכת מכפי שנראה במבט ראשון – אביו של קלידורוס יהיה מודע לכך שמנסים לקחת את כספו ויתעקש למנוע את זה.
נקודה נוספת שיוצרת עניין קשורה לאפיון הדמות של פסאודולוס – זוהי דמות בקטגוריה של העבד התחבלן, ולכן גם השקרן, וגם שמו פסאודולוס משמעותו השקרן. בפתיחת המחזה פסאודולוס מזהיר את כולם, כולל הקהל, מפני השקרים שלו. יש חשיבות לכך שדמות זו, שאי אפשר לסמוך עליה, מעניקה את שמה למחזה. הקהל נשאר בערנות תמידית, עקב האזהרה שאסור להאמין לפסאודולוס. בהמשך נראה שיבוא לידי ביטוי במחזה קשר בין שקרים לבין בדיון.
השחקן המפורסם ביותר באותה תקופה שיחק את בליו – מה שאומר שכנראה באותה תקופה, דווקא בליו נתפס כדמות המרכזית במחזה וכדמות המאתגרת ביותר מבחינת השחקנים. מה שמאפיין את דמות רועה הזונות באופן כללי זה תאוות בצע מצד אחד, ואכזריות מצד שני. אם נזכור שהשחקניות בלהקת השחקנים היו בעצמן זונות, זה אומר משהו מעניין (השחקנים היו באמת מקבלים עונשים פיזיים על הצגות לא מוצלחות). [צריך לשים לב שבליו מנהל עסק של הטאירות, לא של זונות פשוטות. הוא צריך להשקיע בהן הרבה כלכלית, ואמור לקבל תשואה יפה מההשקעה שלו…]
מאפיין מיוחד של המחזה הוא הזמן – זהו יום ההולדת של בליו, והוא מעוניין להפוך אותו ל"חגיגה כלכלית". לוח הזמנים של העלילה מאוד צפוף, גם מכיוון שלבליו יש אינטרס לקדם את העניינים כדי לחגוג כראוי את יום ההולדת שלו.
ההתאהבות של קלידורוס – קלידורוס לא רק מודע לזה שהוא מאוהב וחסר שליטה, אלא שהוא גם נהנה מהמצב הזה של חוסר שליטה ("איזה הנאה יש בלהיות מאוהב אם לא משתטים"). בהמשך, כשהוא יצטרך לגבש שליטה – תהיה לו (כשיצטרך לעזור לפסאודולוס). זו לא הדמות הטיפוסית של המאוהב המוכרע לחלוטין ע"י חוסר שליטה. נובע מכך שיש איזשהו מצב של בחירה גם בתוך המאוהבות, בניגוד לסטריאוטיפ המוכר מהקומדיה. זה מכניס את מימד השקר לתוך העולם של האהבה עצמה – אם אפשר לבחור להיות מאוהב לגמרי, ואפשר גם לבחור לצאת מזה קצת, אז אולי יש בכך שקר.
השיחה בין קלידורוס, פסאודולוס ובליו – בליו יוצר את הקשר בין אהבה לבין כסף. זה מדגיש שמה שנמצא בבסיס הקומדיה הוא הכסף, לא האהבה. אביו של קלידורוס רוצה לשמור על הכסף שלו כדי שלא יגיע לבליו, ובליו מעוניין בדיוק בכסף הזה. הקשר בין כסף לאהבה מודגש מאחר שמדובר באהבה להטאירה – הבעייה באהבה כזו היא שמצד אחד זה משהו ש"מייבש" כלכלית, ומצד שני לא קיים הפיתרון של נישואים איתה. בעצם יש פה משהו בלתי פתיר (גם אם ספציפית במחזה הזה זה ייפתר).
המימד הארס-פואטי במחזה –
במערכה הראשונה (תמונה רביעית) פסאודולוס מצהיר במפורש על צורת הפעולה שלו בעולם כמקבילה לזו של המשורר. בכך הוא בעצם פותח דיון לגבי מה זה להיות משורר. ומה אומר פסאודולוס? כמו המשורר, שברגע שלקח לידיו את לוחות הכתיבה, מתחיל לחפש את מה שלא נמצא כלל ובכל זאת מוצא אותו – כך גם פסאודולוס. ההגדרה של היצירה כאן היא לחפש וגם למצוא את מה שלא נמצא (לא המצאה, שזה דבר קל, אלא תהליך של חיפוש וגילוי של דבר מה שלא נמצא). המשורר הופך את מה שהוא בעצם שקר לדמוי-אמת. באותו אופן, פסאודולוס ימצא את עשרים המינות, שאינן קיימות בעולם. מה שמעניין הוא המעבר משקר לדמוי-אמת. זהו המהלך של כתיבת מחזה. נוצר קשר באוד הדוק בין קשר מצד אחד, בדיון או משהו דמוי-אמת, ואמת. הדימוי הזה בא מייד לאחר מטאפורה העוסקת באריגה "איפה להציב את הנול ולהתחיל לטוות". ביוונית, המילה "טקסאו" משמעותה לארוג, המשורר יוצר מארג של מילים. המשורר יוצר יש מאין, והוא מעביר סוג של אמת באמצעות משהו שנראה כמו שקר.
פסאודולוס. פלאוטוס. תרגום, מבוא והערות: דבורה גילולה. ירושלים: מאגנס, תשס"ב.
