פרולוגוס – לא דומה לשום פרולוג שראינו עד עכשיו. מקובל להניח שהפרולוגים של טרנטיוס הם היצירות הרומיות המקוריות הראשונות. הפרולוגים עברו תהליך של רדוקציה – את זה ראינו במקרה של פסאודולוס. הפרולוג נעלם, לא היה עוד צורך בפרולוג שמסביר לקהל את הרקע למחזה. החלל הזה יתמלא ע"י טרנטיוס בלבד, שייסד פרולוג פולמוסי, העוסק במאבקי הכוח בעולם הספרותי בתקופתו של טרנטיוס. הפרולוג של הסריס מתפלמס עם אדם בשם לוקיוס לניבימוס, שהקים שערורייה, כפי שניתן להבין, כאשר ראה את הפקת "טרום הבכורה" של "הסריס". אפשר להבין מתוך זה מה היה תהליך העלאתו של מחזה ברומא – האיידיל קונה את המחזה לאחר תחרות בין כותבי המחזות, ואז מעלים את המחזה בהפקת "טרום בכורה". אותו אדם התחיל לצרוח שטרנטיוס הוא גנב ורמאי. הפרולוג של המחזה מתווכח עם אותו אדם בשתי רמות – (1): ויכוח ברמה האישית בין שני מחזאים, למרות שטרנטיוס לא נוקב ישירות בשמו של יריבו. הפרולוג נועד להכפיש את שמו של לוקיוס כמחזאי גרוע. (2): מענה לטענות של לוקיוס לגבי המחזה עצמו. פה הויכוח מתמקד בשאלה מאוד מרכזית לתרבות הרומית – שאלת המקוריות הספרותית והגניבה הספרותית – איך אפשר להגדיר זכויות יוצרים, בתרבות שכל כולה חיקוי של היוונים?
טרנטיוס טוען שלקיוס הוא "מעתיק טוב" – הוא לקח ממחזות יווניים טובים, אבל הכתיבה הלטינית שלו גרועה. כלומר, העבודה של המחזאי הרומי מורכבת משני חלקים – בחירת המחזות היוונים להעתקה, ועיבוד המחזות הללו. בחלק של העיבוד כשל לוקיוס, לטענת טרנטיוס. טרנטיוס מדגים את טענתו – למשל, יש מחזה בשם "האוצר", שבו נערך משפט. לוקיוס היה צריך להתאים את המשפט מהמחזה היווני לנהלים הרומיים בהקשר של משפט. לוקיוס לא הצליח להעביר את העולם המשפטי היווני אל העולם המשפטי הרומי (בעולם הרומי מקובל שהתביעה מדברת לפני ההגנה, לקיוס כנראה הפך את סדר הצגת הדברים במחזה המקורי כדי שבאמת כך המשפט יתרחש, אבל אז נוצרו חילופי דברים לא הגיוניים, אדם שמגיב להאשמה שהוא עוד לא הואשם בה).
ניתן להבין מקטע זה ומקטעים אחרים, שברגע שמחזאי רומאי משתמש במחזה יווני, אותו מחזה יווני מעתה "פסול", ולא ניתן להשתמש בו שוב. ההאשמה כלפי טרנטיוס היתה שהוא לקח מחזה "מוכתם", מחזה בשם "מלחך הפנכה" שכבר נעשה בו שימוש. טרנטיוס עונה בשתי דרכים. קודם כל, הוא אומר "לא ידעתי", כלומר, לא התכוונתי לגנוב, לא ידעתי שמדובר בגניבה, והוא טוען שגם הקהל, לאחר שיצפה במחזה, לא יחשוב שמדובר בגניבה. כמו כן, טוען טרנטיוס, הוא לא עשה שימוש במחזה כולו, אלא ב"סטוק קרקטרס". בעצם, טרנטיוס אומר שאם רוצים לטעון ל"גניבה ספרותית", צריך להוכיח את זה על סמך העלילה כולה, ולא רק לפי דמויות מסוימות.
פתיחת המחזה – שיחת פיידריא ופרמנו – הצעיר המאוהב והעבד התחבלן. הקהל כבר מכיר מייד את הדמויות הטיפוסיות הללו. הפתיחה מספקת "אקספוזיציה" לעלילה. זו כבר איזושהי "סטוק סצינה" – האדם המאוהב שעומד מחוץ לדלת של אהובתו. עם הופעתה של תאיס מתחילה האקספוזיציה של האירועים (לפני כן היתה בעיקר אקספוזיציה של הדמויות).
דמותה של תאיס – בפרולוג, טרנטיוס טוען שהוא יציג "יצאניות רעות", והציפיה שנוצרת בקהל היא שגם במחזה הזה תופיע יצאנית רעה (זה היה הטיפוס, כי ליצאניות יש אינטרס מול הלקוחות שלה – לא אהבה אלא כסף). אבל, תאיס מתגלה כיצאנית טובה. כך מצליח טרנטיוס ליצור מתח וחידוש בסוגת הקומדיה, הנשענת על חזרה וחיקוי. מה שהתחיל בתור וריאציה שמכניסה חידוש וגיוון ל"סטוק קרקטר" הפך לסוג חדש של "סטוק קרקטר".
תאיס נמצאת במצב בעייתי – היא רוצה להגן על אחותה; אמנם כרגע היא במצב כלכלי טוב, אבל היא מבינה שההון שלה תלוי בגופה, ולכן היא צריכה לדאוג לעתיד; יש לה מעמד בעייתי מלכתחילה, בתור אישה – אישה זרה – שהיא יצאנית, והיא זקוקה לפטרון. בשלב הזה אנחנו לא יודעים האם היא "הטאירה נפוצה", שקרנית ומעמידה פנים, או שהיא דוברת אמת, ואכן אוהבת את פיידריא. אי אפשר לפסוק בין שתי האפשרויות מאחר שתאיס אומרת את דבריה כשהיא לא לבדה על הבמה. בסוף המערכה, כשתאיס נמצאת על הבמה לבדה, אפשר להבין שהיא אכן טובה. טרנטיוס מצליח להציג את המורכבות שיש במעמד של יצאנית – יואב מדגיש שהצגת המורכבות של המעמד התחתון תמיד תגיע מלמטה (טרנטיוס הרי היה עבד בעצמו).
אז מופיעה דמותו של גנתו, מלחך הפנכה. המימד הקומי בדמות של גנתו בא לידי ביטוי בהערות של פרמנו עליו מהצד. "מלחך פינכה" הפך ממש למקצוע. גנתו הוא לא עבד, אלא אדם חופשי שהתרושש, ולכן למרות הכל, מעמדו גבוה יותר מזה של פרמנו. גנתו גאה במקצוע שלו ומאמין שהוא יכול לייסד אסכולה של "מלחכי פינכה"… נוצר פה מאבק בין שני סוגים של משרתים – העבד הנאמן והמשרת התלוי. גנתו בז לאדונו תרסו.
