התיאוריה בדבר הייחודיות היפנית. באקדמיה מדובר על כך שיש נטייה לנסות להסביר דברים שלא יודעים על יפן בכך שמסבירים ש"זו יפן" – החברה היפנית היא ייחודית ובצורה כזו קשה לבחון את זה. זו תיאוריה שהתפתחה כתגובת נגד של היפנים למערביים שמתחילים להתקרב אל חופי יפן. זה התפתח בקונטקסט יפני ואח"כ עבר למקומות אחרים.
בשיעור זה ובשיעורים הקרובים אנו נתמקד בתקופת טוקוגאווה: 1868-1603 – סוף התקופה המוקדמת או המסורתית. בתקופת אדו התחילה להיווצר המדינה היפנית, בתקופה זו ניתן לדבר על שלטון מרכזי ביפן אם כי לא ניתן לדבר על צבא יפני, עדיין לא הייתה זהות ביפן, לא הייתה לאנשים זהות יפנית אלא זהות של המקום בו הם התגוררו. הזהות היפנית התחילה להתפתח רק במאה ה-19. לא מדובר בתקופה המודרנית אך חשוב להבין את התהליכים שהתרחשו בתקופה זו. התקופה הזו מאוד שונה מהתקופה שקדמה לה – מרבית הקונפליקטים ביפן הסתיימו. במשך התקופה הזו יפן הייתה מסוגרת מהעולם החיצון – ליפנים אסור היה לעזוב את יפן וזרים לא הורשו להיכנס אליה.
התקופה הזו היא מורכבת – מדובר בתקופה בה דאימיו (Daimyo), מעין שליטים אזוריים בעלי קבוצות לוחמים, טריטוריה אותה הוא כבש וחקלאים אותם הוא שיעבד (הם עיבדו את אדמתם, פעם אחת הם שילמו מיסים לדאימיו אחד ופעם אחרת לדאימיו שני). זו תקופה של מלחמה בין דאימיו אחד לשני אפילו בתוך משפחותיהם כאשר גם לפעמים הקיסר משתתף באינטריגות הללו.
נשק חם מתחיל להגיע ליפן במחצית השנייה של המאה ה-19 ובעזרת הנשק החם הזה הדאימיו הצליחו להביס אחד את השני, למערב יש חלק מאוד גדול בהתפתחות הזאת.
תקופת הסמוראים – תקופה קשה מנשוא לתושבי יפן. מדובר על מאוד ממלכות קטנות כאשר אף דאימיו לא מצליח להשיג שליטה גדולה, הקיסר הוא לא בעל כוח כמו הדאימיו, הסמוראים הללו, אך הייתה מסביבו הילה. מי שמשתתף במלחמות הללו הם גם בודהיסטים – כהנים בודהיסטים שוחרי השלום כביכול היו עושים מעשים נוראיים – נכנסים לכפרים, הורגים, אונסים, גונבים וכו'.
בסוף המאה ה-16 תחילת המאה ה-17 המלחמה מתחילה לדעוך והאמנות והמסחר ביפן מתחילים לפרוח, זאת בזכות "שלושת המאחדים" הגדולים ביפן (Oda Nobunaga, Toyotomi Hideyoshi, Tokugawa Leyasu)– שלושה דאימיו כאשר הראשון מתחיל לאחד את יפן אך נרצח, שני שותפיו מנסים לתפוס את מקומו ורק אחד מצליח, אותו אחד ממשיך לכבוש טריטוריות וממשיך את המלחמות ואחריו עולה לשלטון הדאימיו השלישי. שלושתם היו מאוד אכזריים.
יש סיפור אותו כל ילד וילדה ביפן יודעים לדקלם המספר על אופיים האכזר של האדימיו הללו.
אודה נובונאגה:
1968 – כובש את העיר קיוטו.
מצליח לאחד כשני שליש ביפן אך לא את האזורים המערביים שלה. לפני שהוא משלים את כיבוש יפן הוא נרצח על ידי אחד הגנרלים שלו בזמן שצפה במחזה.
1569 – כובש את העיר המסחרית סאקאי.
1571-משמיד את ריכוזי ________
_________ – __________-
לאחריו עולה אדימיו אחר – טויוטומי הידיושי:
מצליח לאחד את כל יפן, בעיקר את השליש הנותר. הוא חושש לגורל משפחתו לאחר מותו והוא פותר זאת על ידי כך שהוא מסמן את בנו הקטן ליורש. בנו היה קטן מדי ולכן הוא ממנה קבוצה של אנשים שתשלוט על יפן עד שבנו יגדל. השותף שלו מאשר לו שזה מה שיקרה אך ברור לנו מה באמת קרה.
הוא ערך מספר טקסים אך הם כולם היו מפוארים "מדי", אדם אחד בשם סנו ריקיו מבקר אותו (הוא לא היה סמוראי) ואז הידיושי לא הורג אותו אך הוא עושה לו ספוקו(?) למרות שבכל זאת הוא כן היה אמור להרוג אותו כי הוא לא היה סמוראי. ספוקו– אם ציוו על סמוראי להתאבד אז זה היה נעשה בפורום מסוים שם הוא בוחר את אחד מחבריו הקרובים, היה שולף את אחד החרבות ונועץ אותה חזק בבטנו בחלק השמאלי התחתון. הוא ימות מזה כנראה לאחר כמה שעות אך זה לא נפסק הוא אומר להעביר את החרב לאורך הבטן לצד הימני, הוא ימות אך ייקח כמה דקות ארוכות, כדי להשלים את המצווה הוא צריך להעלות את החרב למעלה. אם בכל זאת הוא לא מת אז בשביל זה יש חברים – אותו חבר שנבחר משלים את המלאכה.
