היצירה הרומית הראשונית היא זו של טיטוס, שתרגם את האודיסיאה ללטינית. היוצר הרומי חייב להיות דו-לשוני וגם משכיל. לא ניתן ליצור משהו בלטינית, בלי לדעת יוונית. האנשים הדו-לשוניים הראשונים היו עבדים – אנשים משכילים ששבו אותם, והם היו היוצרים הרומיים המרכזיים הראושנים (טרטיוס ופלאוטוס היו עבדים משוחררים). זה מאוד משפיע על התרבות (תרבות של עבדים), וזה יצר בעיה מאוד גדולה עבור הרומאים, כי מלכתחילה כל העניין של "לקחת ממישהו אחר" הוא בעייתי, וכשמדובר בעבדים זה בכלל "מוכתם" – זה נתפס כנחות, אולי פופולארי אבל לא מכובד. יש לזה השלכה גם על התוכן של המחזות במובן מסויים.
המחזות הרומיים היו עיבודים של מחזות יוונים, העברה של המחזות היווניים לתרבות הרומית. ראשית, הדמויות דיברו לטינית, לכן היה צורך לתרגם הרבה מאוד מושגים (לראות מחזה על אתונה ברומא, זה אחרת מלראות מחזה על אתונה באתונה).
הפסטיבלים והתיאטראות ברומא – בסוף המאה ה-3 לפנה"ס ובראשית המאה ה-2 לפנה"ס, התבססו הפסטיבלים הגדולים ברומא. "לודי רומני" (המשחקים הרומאיים) התבססו בשנת 240 לפנה"ס. "לודי קלבאי" (המשחקים של הקלבס – מעמד "המון העם") התבססו בשנת 220 לפנה"ס. "לודי אפולינריס" (ע"ש אפולו) – 212. "לודי מגה לנסס" (ע"ש האם הגדולה, פולחן שיובא מאסיה). "לודי פלורלס" (חג הפרחים) – 240. בסביבות תחילת המאה ה-2 לספירה התבסס לוח השנה של אוגוסטוס (?), ומאז אפשר לומר שבערך 40 ימים בשנה הוקדשו להצגות תיאטרון, שכללו לא רק קומדיות וטרגדיות אלא גם "מימוס", מעין יצירות פנטומימה שכנראה גבלו בפורנוגרפיה. בפסטיבל היה עירוב של הגבוה ביותר עם הנמוך ביותר, מחזות לצד תחרויות אגרוף והליכה על חבל, והיתה מעין תחרות על תשומת הלב של הקהל ביניהם (קצת בדומה לזה ששייקספיר היה צריך להתחברות בהתעללות בדובים).
הדרמה הרצינית נקראה בשם "prdexta" (?). לקומדיה היו שני סוגים – fabula palliata (על שם בגד קצר שהרומאים לבשו), שהן קומדיות שהתרחשו ביוון, ו-fabula togata – שהן קומדיות שעלילתן הועתקה מיוון לרומא. בתחילה היו רק קומדיות ולא טרגדיות.
רומא היתה בתחילה רפובליקה אריסטוקרטית, כלומר, רפובליקה שבה כל האזרחים מצביעים, אבל למעמד הגבוה יש השפעה גדולה יותר בהצבעות. בתיאטרון הרומאי, 14 השורות הראשונות נשמרו למעמד הפרשים, למשל, והישיבה בתיאטרון היתה נקבעת לפי מעמדות כלכליים-חברתיים. זו היתה חברה הרבה יותר נוקשה והיררכית מזו היוונית, וזה מאוד השפיע על הקומדיות. למשל, בקומדיה המתרחשת ברומא, לא היה מצב שבו עבד מרמה את האדון.
ברומא לא היתה מסורת תיאטרונית, ובהתחלה היה צריך להסביר לקהל את הקונוונציות של כל העניין הזה. לכן, הרבה פעמים הפרולוג היה מאוד מפורט, והסביר דברים שקהל יווני היה מבין פשוט מתוך הסימבוליקה של התיאטרון. עם הזמן, הפרולוג הלך והצטמצם. אצל טרנטיוס, למשל, כבר לא היה צריך "את זה" בכלל, והפרולוג קיבל תפקיד פולמוסי. "דמות הפרולוג" היתה נכנסת ויוצאת את הדברים האלה.
המחזות היו מאוד פופולאריים, ונחשבו לתרבות נחותה (קיקרו מאוד זלזל בתיאטרון). מעמד המחזאים והשחקנים היה נמוך. מצד שני, המחזאים הרוויחו כסף בכלל לא רע. התפקיד של ארגון הפסטיבלים (aedil) היה תפקיד מקפצה לתפקידים מאוד בכירים, והאנשים האלה השקיעו מהכסף הפרטי שלהם כדי לקנות את ההצגות ושאר הדברים. Ludi funebres- משחקי קבורה. גם שם אנשים היו קונים מחזות בהרבה מאוד כסף.
הקומדיה היתה חייבת להיות פופולארית, משום שהיא התחרתה בסוגים אחרים של בידור. אפשר לראות שיש עם הזמן עליה בתחכום של הקומדיה (הקומדיות של פלאוטוס הרבה יותר גסות, של טרנטיוס יותר מעודנות).
הקומדיות הרומיות היו הרבה יותר קומדיות של מזימה מאשר של אהבה. התחכום של הקומדיה היה קשור לאופי המזימה, ולאופן שבו המזימה נבנית כדי לאפשר את האהבה – האהבה כתירוץ להפגנת התחכום של התחבלן הפועל לאחד בין האוהבים – למשל, העבד. אלה היו בדיוק המחזות הבעייתיים בהם עבד מרמה אדון. מעניין לראות שהעבדים תופסים מקום מרכזי במחזה, מעבר לכך שכנראה היה להם תפקיד במקור היווני, זה כנראה קשור לכך שכל התרבות הזו נוצרה על ידי עבדים.
מוטיב ההתחפשות מאוד מרכזי – אלה קומדיות המודעות לעצמן. הכותב ידע שהוא כותב לתיאטרון. יש הרבה התחפשויות, בימוי, משחק.
גם בקומדיות הללו היה מימד חברתי – הן בסופו של דבר תחזקו את הערכים הקיימים. הן נוצרו בעבור חברה אריסטוקרטית, כאשר קיום המחזאים והשחקנים היה למעשה תלוי בה, ולכן הם נדרשו להראות מה שהקהל רוצה לראות.
