אודיסאוס כצופה והמסר לקהל –
הצופים בתיאטרון מצויים בעמדה שדומה למצב של האלים – בחלק מהמקרים הם יודעים מה יקרה בהמשך, והרבה פעמים הם ערים למה שקורה בין האלים, כאשר דמויות בני האדם במחזה לא מודעות לכך. זה עלול לתת לצופים אשליה שיש להם שליטה על הידע ועל החיים שלהם. דמותו של אודיסאוס מלמדת אותנו כי עלינו להימנע מאשליה כזו, שכן הוא מצוי בעמדה דומה, ואנחנו אמורים להסיק מהתנהגותו החיובית והאצילית במחזה כיצד גם עלינו לנהוג.
אתנה הפכה את איאס לשחקן ואת אודיסאוס לצופה – היא "עושה לו תיאטרון". מה שאודיסאוס מבין מהמחזה שמול עיניו, הוא מה שהצופים אמורים להבין מהמחזה שמול עיניהם – יש פער בלתי ניתן לגישור בין האדם לאלים, והאלים תמיד איכשהו בסוף יתעללו באדם.
לקח נפרד הוא המסר של אתנה בדבר ה"היבריס" של איאס – עונשו של איאס נובע מכך שהוא שכח את נחיתותו כבן אדם ודחה את הצעתה של אתנה לסיוע בזמן המלחמה. יש במחזה עוד איזכור להיבריס של איאס – היבריס כללי של מול האלים, הבא לידי ביטוי במענה של איאס לאביו, שמאחל לו את עזרת האלים עם יציאתו למלחמה.
המילים החותמות את הפרולוג הן של אתנה ולא של אודיסיאוס, מה שמבטא את עליונותה המוחלטת של האלה.
הראייה שאחרי העיוורון –
הראייה שבאה אחרי העיוורון אינה דומה לראייה שלפניו. בדרך כלל מה שנראה לאחר העיוורון הוא עמוק יותר ופחות חלקי.
אחרי ההתפכחות, איאס נכנס לדיכאון. הראייה שאינה שטחית כרוכה בכאב ובדיכאון, במובן של שיתוק מפעולה. איאס חש שהוא אינו מסוגל לעשות דבר. בבסיס הראייה הטראגית עומדת המודעות לחוסר האונים הבסיסי של האדם בעולם. באופן גס, אפשר לחלק את הדמויות הטרגיות לאלה שמסוגלות להכיל את חוסר האונים הזה, ואלה שלא.
איאס מרגיש את ההשפלה במיוחד עקב הבושה הפומבית שבמעשה. הביזיון הוא ללא נשוא משום שהכול ראו אותו. הטיעון של איאס מדגיש עוד יותר את ההומאניות של אודיסיאוס, שבחר לא להשתתף בהשפלה הפומבית של איאס. איאס אומר שלאחר ההשפלה הזו הוא אינו יכול עוד להמשיך לחיות. הקוד ההירואי מחייב אותו למות – כבוד נמצא מעל לכל, וכשאינך מצליח לשמור על הכבוד שלך אין עוד ערך לחיים (לחילופין, שמור על הכבוד שלך במחיר חייך). הדרך היחידה להתמודד עם הביזיון הוא המוות. איאס מודע לכך שאם הוא יתאבד הוא יגרום לסבל רב למשפחה שלו, אך כגיבור טראגי עקשן שאינו מוכן למחול על כבודו, הוא לא חוזר בו מהחלטתו.
נאומו של איאס על משמעות הזמן –
לפני מותו, איאס נושא נאום פילוסופי על מקום הזמן בחיי האדם. במקום עמוק, המסקנה שאיאס מסיק מהגורל האישי שלו לגבי ההתנהגות האנושית, ובני אדם בכלל, אינה שונה מהמסקנה שאודיסאוס מסיק ופועל על פיה. הבעיה היא שהאישיות של איאס אינה מאפשרת לו לחיות בתוך העולם, כפי שהוא מגיע לראותו. אין פה שתי השקפות מנוגדות, אלא השקפה אחת ושתי דרכי התמודדות.
איאס טוען כי הזמן יוצר היפוך בין מה שנסתר למה שנגלה – כלומר, יש רובד נסתר כלשהו ביחסים בין בני אדם, שבסופו של דבר נחשף. בדבריו בא לידי ביטוי העיקרון הטראגי, לפיו היכולת שלנו להבין את מה שאנו עושים היא מוגבלת, ואנו מתפקדים בעולם כשיש לנו ידע מוגבל מאוד לגביו. לכן, יש לשנוא את השונא כמו את מי שאולי יהפוך יום אחד לידיד, ולאהוב את הידיד כמו את מי שאולי יהפוך יום אחד לאויב. ואכן, בסוף המחזה אודיסאוס מתייחס לאיאס כידיד ולא כאויב. איאס טוען שאי אפשר לסמוך על בני אדם. מבחינתו, התמוטטות הערכים המוחלטים לטובת ערכים יחסיים היא בלתי נסבלת. הוא אינו מסוגל להסתגל ל"עולם אחר".
אודיסאוס כן מסוגל לכך. לכן, אודיסאוס, שהוא "גיבור מדרגה ג'", הפך בסיפור של הומרוס לגיבור של המלחמה. אודיסאוס כלל לא רצה לצאת למלחמה, אך הוא תפקד בה בצורה הטובה ביותר ובסופו של דבר מביא לסיומה. הגמישות שמאפיינת אותו חסרה ליתר הגיבורים הגדולים של האיליאדה.
הסימבוליות של המתנות – חרב הקטור, שהיה אויב, אך הביא מתנה כידיד, היא זו שהביאה למותו של איאס.
