זכות הבחירה:
בהתחלה בעלי זכות הבחירה היו גברים ששילמו מיסים, כ-1% אחד מהאוכלוסייה. בשלב מאוחר יותר ניתנה זכות ההצבעה לכל הגברים באוכלוסיה (בשנות ה-20).
חשוב להדגיש – מדובר בממשלה על פרלמנטרית שלא עלתה מתוך הפרלמנט ולא כפופה לו.
העם נהיה לשחקן לגיטימי בתהליך הפוליטי, החוקה יצרה מצב פוליטי חדש, היא יצרה מדינה או אומה של ניתנים כאשר לאותם נתינים יש חובות ובאותה מידה גם זכויות. הפוליטיקה הפרלמנטארית החדשה אפשרה חופש התארגנות, חופש בחירה וכו'. כמו כן ניתנו זכויות אזרחיות – האזרחים שווים בפני החוק. אל הפרלמנט נבחרו בעיקר בעלי קרקעות, קפיטליסטים ומעט מהמקצועות החופשיים. ניתן לראות שנשים אפילו לקחו חלק בהצהרות פוליטיות.
לא מדובר בדמוקרטיזציה מהירה אל באחדות של העם וחוקה שנתפסה כחלק חשוב במודרניזציה של יפן והפיכתה למדינה מודרנית חזקה כמו המעצמות המערביות.
לפני קבלת החוקה ההנהגה יצרה עוד שסתום ביטחון נגד דמוקרטיזציה או ליברליות מואצת מדי: חברי ה-Genro – האוליגרכיה הישנה, ארגון לא פורמאלי שהוקם ב1888 ושם מדובר באנשים שכולם היו ראשי ממשלה, זהו מעין ארגון לא פורמאלי של ראשי ממשלה לשעבר שתפקידם הוא מעין ממשלת צללים, לפקח על הכל מלמעלה. התפקיד שלהם היה למשוך בחוטים הפוליטיים מעבר לפרלמנט ומעבר לראש הממשלה, ללא אישור של ה-Genro לא היה ניתן לבחור ראש ממשלה. זה נתן חשש גדול בנוגע לשאלה האם יפן עושה את המעשה הנכון? האם קבלת החוקה אכן מטיבה עם יפן?
הם לא היו בטוחים שדמוקרטיזציה זה הצעד הנכון, הם חששו האם ההמונים יכולים להיות אחראים ולהשתתף בפוליטיקה בצורה אחראית? האם האספסוף ידע להנהיג את יפן לדרך הנכונה? מצד אחד הקבוצה הזאת הייתה בלם לקבוצות האחרות שנכנסו לפוליטיקה, מהצד השני הקבוצה הזאת הייתה בלם לשרים ולאנשי צבא בנוגע ל-האם האם מובילים את יפן בדרך הנכונה? לקבוצה הזאת הייתה אפשרות לבלום את אנשי הצבא מתי שצריך. במלחמת סין יפן הצבא רצה להילחם עוד ולא לחזור מהמלחמה, ה-Genro ידע לבלום אותם ולהביא למשא ומתן דיפלומטי.
בשנות ה-30 היה צורך באותה קבוצה אך אותם אנשים לא היו, כולם מתו מפאת גילם. כתוצאה מכך הסמכויות של הקבוצה הזאת עוברות לצבא.
נהוג לראות את כל נושא הרפורמות בתקופת מייג'י כחיקוי של מודלים מערביים אבל חשוב לזכור שהיפנים לא אימצו את המודלים הללו בצורה עיוורת אלא הם אימצו אותם בצורה ביקורתית ולפעמים גם חלקית.
ראש הממשלה היפני בחוקה הוא ראשון בין שווים, הוא לא שווה יותר מאחרים.
בעיית קוריאה והמלחמה עם סין:
כעת שוב נקפוץ מחוץ ליפן אל מדיניות החוץ והביטחון של יפן שמתרחשת בד בבד עם השינויים הפנימיים ביפן.
ביפן של תקופת מייג'י הייתה קיימת התייחסות דו ערכית שלפי המערב – קולוניאליזם מערבי ומקור של סכנה וגם מקור של לימוד.
בזירה הבינ"ל היפנים מאוד חששו מהמערב אבל הם לא בדיוק ידעו כיצד להתמודד איתו, הדיפלומטיה היפנית התבססה על זהירות רבה בהתנהלות מול מעצמות המערב – רוסיה, אנגלית, צרפת וארה"ב. אם מסתכלים על הזירה הבינ"ל של מזרח אסיה בסוף המאה ה-19 אז אנו רואים שהיא נשלטה על ידי אימפריאליזם מערבי – כד להבין את מדיניות החוץ היפנית המאה ה-19 אנו צריכים להסתכל על הקונטקסט של האימפריאליזם המערבי באסיה.
הדוגמא הקולוניאלית המערבית הייתה ברורה – מדינות חזקות ומודרניות לוקחות לעצמן קולוניות, מדינות בעלות עוצמה צבאית וימית משתמשות בעוצמה הזאת לא רק לשם הגנה על מדינתן אלא גם על מנת לצבור כוח גם מחוץ למדינתן. כפי שיפן אימצה הרבה דברים מהמערב היא אימצה גם את הגישה האימפריאליסטית – מדינות חזקות תופסות לעצמן זכויות יתר במדינות חלשות. ביפן לא קמו התנגדויות מוסריות בנוגע לכיבושים אלא הגישה הזאת התקבלה בצורה טבעית. אנו רואים שהייתה קיימת מחלוקת על התפשטות יפנית עתידית ביפנית אבל המחלוקת לא הייתה על האם צריך לכבוש אלא על קצב הכיבוש.
אנו רואים שאוכלוסיית יפן גדלה ב-20 שנה מ-35 מליון ליותר מ-40 מליון תושבים כאשר חל גם תהליך של עיור – זה יוצר דרישה למזון כי יש פחות חקלאים ויותר אנשים עירוניים. ההנהגה הרכישה שהפתרון להאכיל את הפיות הרעבים היא באמצעות התפשטות, זוהי הדרך הטבעית עבור יפן כדי לצמוח ולהיות מדינה חזקה וגם לפתור בעיות מבית.
השיקול המרכזי בתחילת האימפריאליזם היפני – השיקול הביטחוני. הצבא היפני עושה כברת דרך ארוכה מצבא סמוראי לצבא המורכב מכל שכבות האוכלוסייה. המטרה המרכזית היא לדכא מרידות מבית ולשמור על השלטון והוא עשה זאת. אחרי שהצבא מתפנה מדיכוי מרידות פנימיות הצבא מתפנה לכיבוש איים באזור יפן.
היו כאלה שתמכו באוריינטציה הגנתית – בניית צבא שישמור על יפן מהתקפות של מעצמות המערב.
אוריינטציה התקפית – יש לבנות צבא שיודע גם להילחם במדינות אחרות. בטחונה של יפן עובד דרך קרבות ומלחמה בשטחים חיצוניים.
Yamagata Aritomo בונה מוסדות צבאיים חזקים אבל מוסדות כאלו שיהיו מנותקים מהפרלמנט כמובן ואף מהממשלה, מוסדות צבאיים שיהיו קשורים לקיסר ולאנשים המתווכים בין הצבא לקיסר. לכן אריטומו מקים מטה כללי ושרשרת פיקוד האחראית ישירות בפני הקיסר, זהו עוד צעד לעבר מיליטריזם שיגיע בשלבים מאוחרים יותר. בנוסף הוא טוען שההגנה על יפן מביאה ליוזמות התקפיות מחוץ ליפן, זאת אומרת שהאסטרטגיה ההתקפית היא זו ששולטת.
אנו רואים שיש גיבוש של גישה ביטחונית חדשה שכורכת את המדינות הסמוכות ליפן.
Inoue Kaoru – איש צבא.
יפן מסתכלת החוצה בסוף המאה ה-19 היא רואה השלטות קולוניאלית שהולכת ומתקרבת אליה, היא רואה טורף ונטרף וכך מדינות צריכות להיות. ההחלטה של יפן היא ברורה – היא לא רוצה להיות נטרפת אלא כמובן טורפת.