הממסד הכנסייתי

ביהדות יש הצהרת אמונה על ידי הרמב"ם בזמן מאוחר יותר מכתיבת התורה. כלומר זהו לא אינהרנטי לדת עצמה. באסלאם לעומת זאת-יש מצוות כאשר אחת מהן היא הצהרת האמונה.

"ובישוע המשיח (Iesus Christus) בנו יחידו אדוננו- השורה השנייה מדברת על האמונה בישוע המשיח-ג'יזס קריסט. בכל השפות למעט עברית הדת נקראת דת המשיחיים (גם בערבית-מסיחייאן). בעברית רוצים לדחות את הרעיון שישוע הוא המשיח ועל כן קוראים לו ישוע הנצרתי (מהעיר נצרת).בנצרות האלוהות מורכבת משלושה חלקים: האב, הבן ורוח הקודש ושלושתם יחד מרכיבים את האלוהות. ישוע נתפס כמשיח בן-דוד. המשיח לו חיכו כל היהודים, משיח יהודי. ישוע נולד בבית לחם (מקום לידתו של דוד). שושלתו של דוד מגיעה עד ליוסף-בעלה של מרים אם ישוע.

"אשר נולד מרוח הקודש וממרים הבתולה"-האל הזדווג עם אישה לכל דבר (בשר ודם) ונולד ישוע שהוא גם אל וגם אדם. מרים היא דמות שולית מאוד. היא נזכרת פעמים ספורות בלבד. האינטרקציות בינה לבין ישוע הן בד"כ לא נעימות והיא מאוד מינורית. במשך הזמן מרים מקבלת מימדים כמעט אלוהיים. היא הופכת למתווכת בין בני האדם ובין האל. החל מהמאה ה-12 התפילה השנייה בחשיבותה (אחרי "אבינו שבשמיים") היא "אבה מריה" (ave maria). בעיקר אצל הקתולים היא הופכת למושא מרכזי לפולחן. אולם בשלב זה היא עדיין מינורית והיא משמשת ככלי האנושי שבאמצעותו המשיח, המושיע, האל יכול להתגשם בבשר.

"בימי פונטיוס פילטוס נצלב ונקבר"– שורה זו היא ביוגרפיה מצומצמת לחלוטין. שורה אחרי היוולדו הוא מת. מדוע לא מוזכר פועל חייו. יש לכך שתי סיבות. האחת היא שייעוד התגשמותו של ישוע היה להיוולד ולמות. על כן לחייו אין חשיבות, חשוב הוא שהוא מת. סיבה גשמית יותר היא שהתיאור על חייו בארבע גרסאות שונות מופיע בברית החדשה. בשורה זו מוזכר הנציב הרומאי פונטיוס פילטוס בארץ ישראל במאה הראשונה. הוא האיש אשר דן את ישוע למוות. אנו צריכים להאמין לא רק בשילוש של האל אלא גם באמת ההיסטורית שאכן ישוע היה קיים. אזכור הנציב ממקם אותנו במקום מאוד מובהק וברור בהיסטוריה ובעצם מצהיר כי אני מאמין באמת ההיסטורית ולא רק הרוחנית. ישו נצלב מאחר וזו הייתה שיטת ההוצאה להורג המקובלת אצל הרומאים. הוא נקבר בכנסיית הקבר.

"ביום השלישי קם לתחיה מן המתים": ישוע נצלב ביום שישי וקם לתחיה ביום ראשון. לכן יום ראשון הוא היום המקודש בנצרות. על כן חג הפסחא שהוא החג החשוב ביותר בנצרות, החג החוגג את תחייתו של ישוע מתקיים תמיד ביום ראשון. המסורת מספרת שבאותם שלושה ימים שמת, ירד אל השאול, פרץ את דלתות השאול (המקום שאליו הולכים מתים שאינם יכולים להיכנס למלכות שמיים) ושחרר מן השאול את כל האנשים שחטאם היחיד היה החטא הקדמון שהם נושאים מהיותם צאצאי אדם וחווה שנכנסו לשם מאחר וישוע טרם הגיע. אנשים אלה הולכים למקום הנקרא לימבו.

"עלה לשמיים"-אחרי 40 יום. בארבעים היום האלה הוא מעביר את כל הבשורה לשליחים כדי שיפיצו את הבשורה הלאה בקרב האנושות. כלל האנושות צריכה לזכות להנות מהבשורה על שיבתו של ישוע.

"ויושב לימין האב,

ומשם יבוא לשפוט החיים והמתים"– אף אחד לא יודע מתי יחזור לארץ. כשיחזור יהיה יום הדין. ביאתו השנייה לארץ תהיה תחיית המתים, כל המתים יקומו לתחייה. או אז כולם יישפטו על ידו מי לשאול ומי למלכות שמיים. על פי הנצרות הוא עשוי להגיע בכל רגע. אנו צריכים להיות ערוכים ומוכנים לכך כל הזמן. הנוצרים צריכים להיות מוכנים בכל רגע למשפט שעשוי לבוא. מאחר וביאתו השנייה של ישוע היא דבר כל כך חשוב, חלק מהנוצרים מחפשים תאריך למתי הוא ישוב, מחפשים סימנים לבואו ואולם במהות הנצרות מתנגדת אליו.

"וברוח הקודש (Spiritus Sanctus)"- זוהי אותה רוח "המרחפת על פני המים" (בראשית א', ב') מהברית הישנה (התנ"ך). זוהי אותה הרוח האלוהית. האלוהות הנוצרית היא אלוהות גברית בלבד. הרוח איננה השכינה. עובדה זו היא קריטית לנוצרים, מאחר והם טוענים כי מרכיבי האלוהות שווים זה לזה. אין מרכיב עליון לשניים האחרים או מישהו ששווה יותר (אם יהיה גורם נקבי הוא בהכרח יהיה נחות לעומת הגורמים הגבריים). לרוח יש גם דימוי ויזואלי מהברית החדשה "ישוע נטבל ועלה מיד מן המים, אותה עת נפתחו השמים והוא ראה את רוח האלוהים יורדת כיונה ובאה עליו" (הבשורה על פי מתי).

"ובכנסייה הקדושה"- לכנסייה יש שלוש משמעויות שונות:

• המבנה הפיזי בו מתקיים הפולחן הנוצרי (מקביל לבית הכנסת והמסגד)
• הממסד הכנסייתי, ההיררכיה הכנסייתית
• הכנסייה במובן של קהילת כלל המאמינים אשר בראשם עומד ישוע. זהו גוף וולנטרי (אנחנו בוחרים להאמין ולהיות נוצרים), מה שהופך אותנו במובן מסוים לישות אחת.

הממסד הכנסייתי: (קתולים, אורתודוקסים, פרוטסטנטים)