הפרסים / אייסיכלוס

לחוסר השליטה הזה יש מימד מטאפיזי, המתגלם בדמותם של האלים. בטרגדיות היווניות האלים עצמם מופיעים כדמויות, והם אלה שאחראים בחלק גדול מהמקרים לסבל של בני האדם. התפיסה המרכזית של היוונים היתה שהאלים הם רעים ועוינים את בני האדם, הם לא מוסריים, רמאים, גנבים, שקרנים, אנסים, אנוכיים, בעלי קפריזות… אותו אל יכול להיות נפלא ונהדר רגע אחד ואיום רגע אחר, בלי שום חוקיות. כך, בני האדם צריכים להתנהג באופן מוסרי, כשמה שקובע את גורלם הן מהויות עצמתיות, עוינות ונוראיות שפשוט מחפשות איך להרוס להם את החיים. מה שמרשים בטרגדיה, הוא שבסופו של דבר היא מעבירה מסר מוסרי – לפעמים דרך גדולה אנושית, ולפעמים דרך זוועה אנושית שאמורה להמחיש איך לא להתנהג.

תכני הטרגדיות הם בעיקרם תכנים מיתיים, שקשורים לעבר הרחוק ולא מתרחשים באתונה. הרחקה זו כנראה אפשרה ליוונים לעסוק בדברים הקשים שהטרידו אותם. חלק גדול מהמחזות הם אטיולוגיים – באים לתת סיבה לתופעה, פולחן או עובדה היסטורית.

נהוג להפריד בין מחזות של גורל, בהם הדגש הוא על התנהלות האלים, לבין מחזות של אופי, בהם הדגש הוא על התמודדות האדם. אולם, גם באופי יש משהו שמוצג כדטרמינסטי. את האופי האינדיבידואלי לא ניתן לפרק או לשנות, ולעיתים המרכיבים המוערכים והמזיקים שבו שלובים זה בזה. לכן, גם אופי הוא בעצם גורל. מצד שני, גם כשהגורם של הגורל מאוד דומיננטי, השאלה היא איך הדמויות מתמודדות או לא מתמודדות בצורה "אצילית" עם העולם הקטסטרופלי מסביבן.

הפואטיקה של אריסטו –

חלק מאוד מרכזי בטקסט עוסק בטרגדיה. לטקסט היתה השפעה עצומה על תרבות המערב, הוא הפך לטקסט קאנוני ויוצרים רבים לאורך ההיסטוריה קראו אותו והתייחסו אליו. חלק מהדברים של אריסטו הם בעייתיים (ולדעת רינון שגויים), משום שהתיאוריה שלו היא שיפוטית, וההגדרה שלו לטרגדיה טובה מתבססת על השקפה פילוסופית לפיה הטרגדיה צריכה לחנך את האדם להיות מאושר, להתנהל נכון בעולם ולהבין אותו.

הפרסים / אייסיכלוס

תקציר העלילה, בסיוע ויקיפדיה –

העלילה מתרחשת בחצר המלוכה של הממלכה האחמנית בשושן. המקהלה מורכבת מזקני פרס, שהמלך קסרקסס השאיר כממונים על הממלכה בשעה שיצא לכבוש את יוון. בתחילת המחזה עולה לבמה אטוסה, אם המלך, ומתארת חלום מדאיג שהיה לה. חברי המקהלה מביעים את חששם מפני הצפוי במערכה לקרקסס וצבאו. לאחר שמגיע שליח שמבשר את תבוסת הצי הפרסי בקרב סאלאמיס והשמדת הצבא הפרסי בקרב פלטאיה אבל כבד יורד על חצר המלכות. השליח מציין את שמות המפקדים הרבים שנהרגו, ומציין כי קסרקסס כנראה הצליח לברוח.

אטוסה מחליטה להעלות באוב את רוחו של דריוס, בעלה המת ואבי קסרקסס. דריוס מבקר את קסרקסס על כך שביקש לחבר את אסיה ואירופה על ידי בניית גשר במצרי ההלספונטוס, על כך שביקש לבנות צי ולכבוש את יוון כאשר האלים תחמו את שלטונו לאסיה ועל כך שחילל את מקדשי האלים ומזבחותיהם בזמן הפלישה.

המחזה מתסיים כאשר קסרקסס האבל חוזר לשושן ומבכה את מר גורלו ואת מפלת צבאו.

המודל הכפול של המהלך הטראגי –

לפי אריסטו, טרגדיה צריכה להוביל מהתחלה טובה לסוף רע, או מהתחלה רעה לסוף טוב (ממזל טוב למזל רע או להיפך). מה שמגדיר את הטרגדיה הוא המהפך בין שני קצוות מנוגדים אלה.

לגבי "הפרסים", יש מורכבות בשאלה האם לטרגדיה סוף טוב או סוף רע, בשל המתח בין נקודת המבט של הפרסים בעולם המחזה, לבין נקודת המבט של הצופים היוונים. המחזה מתאר הצלחה יוונית, שהינה קטסטרופה מבחינת הפרסים. המחזה לא מיועד לעורר אמפתיה כלפי הפרסים, אבל דרך המורכבות הזו הוא מצליח להעביר מסר.

מה אמורה הטרגדיה ללמד? –

ב"פואטיקה" אריסטו משווה בין טרגדיה לבין היסטוריה, וטוען כי סוגת הטרגדיה נעלה על הכתיבה ההיסטורית. לטענתו, השירה קרובה יותר לפילוסופיה, ואחת הסיבות לכך היא שבניגוד להיסטוריה, שעוסקת באירועים ספציפיים, השירה מתארת דברים כלליים. זו לא שאלה תוכנית אלא מהותית.

"הפרסים" היא טרגדיה שמבוססת על חומר היסטורי (שגם טופל בכתיבה היסטורית), אך בניגוד למטרת הכתיבה ההיסטורית, שהיא תיאור האירוע עצמו לפרטיו, המטרה של הטרגדיה היא לתאר מצב פוטנציאלי, ויש לכך ערך לימודי. המחזה מציג את התהליך שהופך אומה משגשגת לאימפריה מידרדרת. בתוך כך, הוא מדגיש את "אשמת הפרסים" שהביאו את עצמם לשפל.