במחזה יש נבואה לפיה אם איאס ישרוד את היום הזה (יום המחזה), הוא ישרוד גם הלאה. אבל איאס לא יכול לשאת את ההשפלה אפילו יום. אין פה רק החמצה – העובדה שלא הצליחו לעצור את איאס – אלא גם משהו דטרמיניסטי שנובע מהאישיות שלו.
חלקו האחרון של המחזה –
שליש המחזה הנותר מתרחש לאחר מותה של הדמות הראשית, כשהיא עדיין על הבימה. הקהל אינו יכול לשכוח שטרם קברו את איאס. זהו ביטוי לתפיסה היוונית לפיה החיים לא נגמרים במוות אלא בקבורה – אין מנוחה למת לפני שהוא מגיע לממלכה המתים, והוא אינו יכול לזכות בכך לפני קבורה. האדם היווני מאוד פחד שלא יקברו אותו, לא רק מפחד ההשפלה, אלא מתוך הפחד שלא להגיע למנוחה לאחר המוות.
בחלק האחרון של המחזה יש שתי בעיות לא פתורות – שאלת הקבורה של איאס, ושאלת האישה והבן. כשאודיסאוס דורש לקבור את איאס הוא חוזר על מוסר ההשכל לפיו "אויב יכול להפוך לידיד". הוא מצהיר על ידידותו כלפי טאוקרוס. גם התגובה של אודיסאוס לבקשה הכנה של אחיו של איאס, שאודסיאוס לא יהיה זה שיקבור את איאס לבל ירגז המת על כך שאויבו נגע בו, היא ביטוי לאצילות (הוא שומר גם על כבוד אויבו).
פילוקטטס / סופוקלס
תפקיד המרחב במחזה –
שימוש בצירים הסימובליים בתיאטרון היווני בה לידי ביטוי בצורה מובהקת מאוד במחזה "פילוקטטס". הציר המאוזן הוא הציר שמחבר את טרויה שבמזרח ואת יוון שבמערב. האי למנוס, שבו מתרחש המחזה, נמצא בין לבין. מבחינה סימבולית, הבמה שעליה מוצג המחזה ממוקמת בתווך של הציר הזה, מעין לימבו. הציר מזרח-מערב הוא גם ציר המלחמה, וציר שמלכתחילה הוא ציר של קטסטרופות (למשל, היתה שרשרת של חטיפות מן המזרח למערב, מלחמת היוונים והפרסים היא פשוט עוד שלב במגמה הזאת). השאלה סביבה נסוב המחזה היא לאיזה כיוון לפנות. נוצרים שני תתי צירים – בין למנוס ליוון, ובין למנוס וטרויה.
בפתיחת המחזה אודיאוס ונאופטולמוס מגיעים אל למנוס, ומטרתם היא לשוב בציר שממנו באו – מטרויה וחזרה לטרויה. הסיבה לבואם של אודיסאוס ונאופטלמוס היא הצורך בפילוקטטס על מנת לסיים את המלחמה. לכן, גם ציר החזרה ליוון מהדהד במחזה מתחילתו (החזרה ליוון תתאפשר לאחר הבסת טרויה). אודיסאוס מציג בפני נאופטולמוס רק את הציר של למנוס-טרויה (ואז טרויה-יוון), ופילוקטטס הוא זה שמסב את תשומת ליבו לכך שגם הציר השני אפשרי.
הסיבה שבגללה פילוקטטס מלכתחילה הובא ללמנוס, קשורה גם היא למרחב. רגלו (איבר שמייצג תנועה במרחב) פצועה, מבחינה סימבולית יש משהו "רקוב" בתנועה של פילוקטטס במרחב.
העבירה של פילוקטטס גם היא מרחבית – הוא נכנס לתוך מקדש של אלה, ששמר עליו נחש, וכך נעקץ. בהמשך מסתבר כי פילוקטטס לא היה יכול לדעת שזה מקום שאסור לו להגיע אליו. שוב, האלים "דוחפים" את בני האדם לחטוא ואז מענישים אותם, ויש דיספרופורציה מוחלטת בין העבירה לבין העונש.
נאום פילוקטטס – לפי פילוקטטס, האי למנוס הוא סוג של "שומקום", המנותק כמעט לחלוטין מן העולם. באי אין נמל טבעי, ולכן אניות לא עוגנות בו. יש לו תקווה קלושה בלבד שמישהו יעבור באי וייקח אותו ליוון. במהלך הנאום אנו מבינים שלמנוס הוא לא קצה של ציר (למנוס-טרויה), אלא מרכז של ציר (טרויה-יוון). פילוקטטס מדבר על יוון בתור "הבית". נאומו מדגיש את הקיטוב המהותי בין שתי האפשרויות שיוצבו בפניו במהלך המחזה, ואת המשמעות הערכית של כיווני התנועה על הציר: הכיוון בית-טרויה הוא שלילי בזמן שהכיוון טרויה-בית הוא חיובי.
היחס השלילי למזרח, במקרה הזה, אינה המזרחים (הטרויאנים), אלא מחנה היוונים, מה שעשו המערביים במזרח כשהגיעו אליו.
כשאודיאוס ונאופטולמוס עוגנים באי, השאלה הגדולה מבחינת פילוקטטס היא האם הפעם יקחו אותו ליוון. הוא לא מודע בכלל לאפשרות שיקחו אותו, אבל לא ליוון, אלא חזרה לטרויה. הוא כביכול מנהל דיון בשאלה האם יקחו אותו ליוון או לא, בזמן שהאופציה הריאלית ביותר היא אופציה שמבחינתו כלל לא קיימת.
פילוקטטס מתעקש שמבחינתו שום דבר לא שווה את החזרה לטרויה, או המעבר דרך טרויה – אין דבר נורא יותר מחזרה למחנה היוונים, והוא מוכן להימנע מכך בכל מחיר, גם אם יצטרך למות לבדו על האי. המחזה מתחיל במה שנראה כמצב הגרוע ביותר האפשרי עבור פילוקטטס – הוא נמצא בבידוד מוחלט, במצב של חולי מתמשך. אבל, מתברר שיש גם גרוע מזה.
אודיסאוס מול פילוקטטס –
המחזה הוא דוגמה לגמישות של המיתוס ביחס לעיצוב דמויות. לדמות של אודיסאוס יש פוטנציאל כפול כבר אצל הומרוס. אודיסאוס של "איאס" לגמרי הפוך מאודיסאוס של "פילוקטטס". במחזה "פילוקטטס", פילוקטטס מייצג את דמות האציל ואילו אודיסאוס הוא מנוול, אופרטוניסט שמתנהג בצורה גועלית. הכפילות הזו באופי של אודיסאוס נובעת מהאפיון שלו כ"אדם ששורד" – הוא מאוד חכם, והחכמה הזו הולכת יד ביד גם עם ערמומיות ו"מעשיות דורסנית".
התפיסה שפילוקטטס מציג בנאום הראשון שלו היא לא תפיסה הירואית. הוא גם אומר שאם מי שנחשבים לגיבורים אלו אנשים כמו אודיסאוס, אין לו כל רצון להיות גיבור. במהלך המחזה מתברר שכל "הגיבורים האמיתיים" כבר מתו – העולם ההירואי הסתיים עוד לפני נפילת טרויה, ונפילתה של טרויה כבר אינה הירואית – זו נפילה בעקבות תחבולה ולא בעקבות מלחמה. מה שנשאר זה עולם "רקוב", שאליו פילוקטטס לא רוצה לחזור – השורש של הראייה הזו היא המעשה הנורא שנעשה לפילוקטטס. הוא מקבל את זה שלא ניתן לרפא את פצעו, ומבקש רק לחזור הביתה.
