יוליאנוס "הכופר"

יוליאנוס "הכופר" (Julian “the apostate”) 361-363

במשך תקופה קצרה (2-3 שנים), אחיינו של קונסטנטינוס בשם יוליאנוס, הידוע בשם "יוליאנוס הכופר" חוזר לדת הפגאנית וזונח את הנצרות ומתחיל לחוקק חוקים כנגד הנוצרים. הוא מת בקרב נגד הפרסים בשנת 363, וכל חלומותיו להחזיר לאחור את היחס לנוצרים מסתיימים ופה נגמר הניסיון לרדוף את הנוצרים מצד הקיסרים.

הקיסרות הופכת נוצרית:

מתוך כתביו של תיאודוסיוס:

"רצוננו הוא שכל העמין אשר נשלטים על ידי השלטון הרחום שלנו יחזיקו באותה דת אשר פטרוס השליח מסר אל הרומאים.. אנו מצווי את כל האנשים אשר נונגים לפי כלל זה לקבל על עצמם את השם של נוצרים קתוליים. אך האחרים, הדומים בעינינו לחסרי דעת ולחולי רוח, אשר דוגלים בביזיון של אמונות הרטיות: מקומות התכנסותם לא ייקראו כנסיות, והם יוכו קודם בנקמה האלוהית ושנית בעונש פרי יוזמתינו, וזאת בהתאם למשפט האל…"

כאן אנו רואים כי הקיסרות הופכת נוצרית ומתחילה להיות קיסרות רודפת-מתחילה רדיפה אחרי כל מי שאינו נוצרי ואט אט הנצרות הופכת לדת השולטת בכל.

מערב ומזרח בשלהי העת העתיקה

תיאודוסיוס ה-1 היה הקיסר הראשון שהחל להתייחס אל הנצרות כלגיטימית ועיגן חוקים התומכים בדת. בקודקס של תיאודוסיוס מדובר על הפיכת הקיסרות הרומאית לנוצרית ולא רק הקיסר. "רצוננו הוא שכל העמים אשר נשלטים על ידי השלטון הרחום שלנו יחזיקו באותה דת אשר פטרוס השליח מסר אל הרומאים…"

כתוצאה מהחקיקה המתקדמת והמגמה הברורה של התנצרות האימפריה וכוחה העולה של הכנסייה, התקיים וויכוח "על מזבח הניצחון". (384). בתוך אולם הסנאט ברומא היה מוצב פסל של אלת הניצחון שהייתה סמל להשבחה אלוהית של הרומאים. הפסל היווה ביטוי מרכזי של התפיסה הפגאנית הרומית כי שלום רומא מובטח על ידי האלים. במאה הרביעית בהשפעת הנוצרים הפסל הוסר והוחזר על ידי רומאים וחוזר חלילה. הסיפור נחתם על ידי סימכוס (איש אצולה פגאני) אשר יצא בהצהרה "פלורליסטית פגאנית" "מה זה חשוב שאיזה אופן כל אחד מחפש את האמת? לסוד כה גדול אין אפשרות להגיע בדרך אחת ויחידה". על אמירה זו, ענה הבישופ של מילאנו –אמברוזיוס: "בדרך אחת, אין אפשרות להגיע לסוד כה גדול. אך מה שאתה לא יודע אנו למדנו מקול האלוהים, מה שאתה מחפש ברמזים אנו יודעים בבטחה דרך החוכמה והאמת האלוהית". תשובתו מעידה על הביטחון הנוצרי באותה עת. אמברוזיוס אחר כך נפגש מספר פעמים עם הקיסר כאשר מגלה התנגדות מולו בנושאי חקיקה נוצרית. במקרה השני, הקיסר ביצע טווח של מאמינים בסלוניקי בשל התנגדותם למשטר הרומאי. אמברוזיוס בתגובה מודיע לקיסר כי אינו בן בית של הכנסייה יותר (אינו יכול להקריב עבורו יותר ואינו יכול להשתתף בסקרמנט). אנו רואים הערכות מחודשת של היחסים בין כנסייה למדינה. מתחיל תהליך של הכתבה מצד הכנסייה לגבי מותר ואסור.

בתקופת כהונותו של תיאודוסיוס ה-2 ישנה "פריחה נוצרית". מתקיימות שתי וועידות נצרות כלל עולמיות. יש שילוב מובהק של נצרות וקיסרות. כמו כן בתקופה זו אנו רואים את ראשית ההתפוררות של האימפריה כפי שהייתה ידועה לנו עד כה. אנו רואים חלוקה בין המזרח היווני למערב הלטיני. במזרח האימפריה היוונית הייתה השפה הנפוצה לעומת הלטינית של המערב. במאה החמישית החלוקה הזו מעמיקה והופכת לפירוד בין שני חלקי האימפריה. ישנו קיסר לכל חלק והכנסיות פחות קשורות זו לזו מאשר בעבר.

במערב אנו רואים שבטים ברבריים אשר מתחילים ללחוץ על החלק המערבי של האימפריה.

צמיחת הנזירות

נזיר = monk = יחיד, מתייחד

הנזירות המתבודדת למול הנזירות השיתופית

אנו יכולים לתעד נזירות נוצרית מהמאה ה-4. עד אז המרטירים היו דוגמא למחויבות טוטאלית לאמונה הנוצרית החדשה. תופעת המרטירים נעלמת כליל מאחר והמדינה נוצרית, הקיסרות קיבלה את הנצרות אליה והצורך במרטירים נעלם. מכאן נולד הצורך לתפקיד חדש שיהיה ייחודי בנצרות, אפיק חדש של "מצויינות" דתית, אלו הם הנזירים. הנזירים הם "המרטירים של תקופת השלום". הנזירים מוכנים להקריב את עצמם עבור האמונה (לאו דווקא בצורת מוות) ומתחילים חיי הפרישות והצניעות. שני המרכזים הקדומים של הנצרות מקורם במצריים ובאיטליה. אחר כך מצטרפת אליהם נזירות מדבר יהודה.

אל הנזיר מצטרפת דמות נוספת שמקבלת תוקף ייחודי חדש, זהו הבישוף (episkopos = צופה על..)

הבישופים היו קיימים כבר במאה ה-3 אולם רק במאה ה-4 מעמדם עולה והם מקבלים מעמד של כח והשפעה רבה בכל העולם הנוצרי.ישנם מספר בישופים מרכזיים:

• בזיליוס "הגדול" מקיסריה (330-379)
• יוחנן כריסוסטומוס ("פה הזהב", 347-407
• אמברוזיוס ממילאנו, 339-397

הבישוף הופך לצינור הראשי שדרכו המדינה והקיסר באופן אישי מזרים כספים לתוך הכנסייה. הבישופים הופכים לעשירים מאוד, משפיעים מאוד ומקבלים תפקידים כלכליים, חברתיים, פוליטים המשפיעים על כלל האימפריה.

האפיפיור המפורסם ביותר בשלהי המאה ה-4 ותחילת המאה ה-5 הוא אוגוסטינוס מ-Hippo354-430. בשנת 395 הופך לבישוף של העיר hippo עד למותו ב-430.

הבישוף המרכזי של העולם הנוצרי הוא האפיפיור (pope). זהו הבישוף של רומא. הוא מקבל את המעמד של ראשון מבין שווים. "אשריך שמעון בר יונה, כי לא בשר ודם גלה לך, אלא אבי שבשמים. וגפ אני אומר לך כי אתה כיפא ועל הצור הזה אבנה את קהילתי ושערי שאול לא יגברו עליה. אתן לך את מפתחות מלכות שמיים…".

• ליאו ה-1 (461-440)
• גלאסיוס ה-1 (496-492)
• גרגוריוס ה-1 (604-590)

בתקופה זו  (מאה 5) בצד המערבי השבטים הברבריים עוברים תהליך של התנצרות. במובן מסוים הפירוד והקרע הלשוני הופך לקרע של ממש. אחת הסיבות שהבישופים עולים לגדולה הוא הצורך במילוי הואקום הפוליטי שנוצר. הבישוף הופך במובן מסוים לנציג הלגיטימי היחיד של האימפריה נוכח הפולשים החדשים (השבטים המתנצרים).

קונסטנטינופוליס הופכת לבירה האמיתית של האימפריה. בועידת קונסטנטינופוליס ב-381 נאמר: "בישוף קונסטנטינופוליס יהיה שני בחשיבותו לאחר בישוף רומא מאחר וקונסטנטינופוליס היא רומא החדשה".