מבנה הכנסייה:
במאה הרביעית מתחילות מחלוקות בתוך הנוצרים סביב ישוע-האם היה אנושי או אלוהי. במאה ה-11 (1054), ישנו פיצול מהותי לשניים. לפיצול זה יש קשר היסטורי לאימפריה הרומית. במאה ה-3 האימפריה הרומית מתפצלת לשתי תת יחידו. האימפריה המערבית שבירתה רומא והאימפריה המזרחית היא קונסטנטינופול (איסטנבול של היום). מלבד ההבדל בבירות, יש הבדל לשוני בין שני החלקים. במזרח מדברים יוונית ואילו במערב לטינית. בשנת 476, האימפריה הרומית המערבית מתמוטטת ואת מקומה תופס פסיפס של ישויות פוליטיות הנשלטות על ידי השבטים הברבריים. האימפריה המזרחית (האימפריה הביזנטית) ממשיכה להתקיים עד 1453. ב-1054, הכנסייה באזור המזרחי מקבלת את השם הכנסייה היוונית אורתודוקסית (=דרך הישר). הצד המערבי מקבל את השם הכנסייה הרומית קתולית (=אוניברסלי) ובעצם נוצרים שני זרמים גדולים ושונים של הנצרות. בהתחלה מבחינה תאולוגית הם אותו הדבר, אולם בשל ההבדל הגיאוגרפי התיאולוגיה משתנה. לדוגמא מהמאה ה-12 לכמרים בכנסייה הקתולית אסור להתחתן לעומת האורתודוקסים להם עדין מותר להתחתן. עם הזמן הטקסים הולכים ומשתנים בין שני הצדדים.
במאה ה-16, הכנסייה הקתולית לא חזקה כפי שהייתה ולכן מצליח לקום מתוך קבוצה זו זרם (במערב בלבד) הנקראים לותרנים. לותר בעצם מפרק את המערכת הקתולית ומהר מאוד צומחים איתו עוד תתי קבוצות. כל תתי הקבוצות הללו מקבלים את השם פרוטסטנטיים.
- הכמורה
- הכהונה הסקולרית (saeculum= כדור הארץ(
זוהי הכמורה החיה בעולם חילוני ומספקת שירותים רוחניים: הטפה, סקרמנטים והדרכה רוחנית. *חילוני הוא מי שאיננו איש כנסייה באופן רשמי.
- הנזירות
- הכמורה הרגולרית (regula) היא הנזירות
זוהי כמורה שחייה על פי תקנות: גברים ונשים שקיבלו על עצמם את שלושת נדרי הנזירות: פרישות ממין, עוני מרצון וציות. אלו הם אנשים החיים במנזר על פי תקנון.
בתקופות מאוחרות יש שילוב של שתי האסכולות-כמרים החיים על פי תקנון ולהפך.
שני אלה תקפים לאורתודוקסים ולקתולים ולא לפרוטסטנטיים.
בשיעור הקודם דיברנו על מי הוא אדם חילוני נוצרי-כל מי שלא מקבל את משכורתו מהכנסייה.
מבנה הכנסייה הסקולרית
אחד הדברים המאפיינים ביותר את ההיררכיה הכנסייתית הוא העובדה שהנצרות נולדה והתמסדה בעיקר בתקופת האימפריה הרומית. על כן המודל האדמינסטרטיבי שהיא אימצה היא של האימפריה הרומית. האימפריה הרומית שבשלב מסוים הגיעה למימדים אדירים, חולקה לתת יחידות שנקראו פרומינקיות/ פרובנציות שבכל אחת מהן ישב נציב שהיה למעשה ממלא מקומו של הקיסר שישב ברומא. במאה ה-3 הקיסר דיוקלטיאנוס עושה שני דברים חשובים:
- הוא מחלק את האימפריה הרומית לשתי יחידות
- יוצר תת יחידות שונות מהפרובינקיות שנקראות דיוקזות. כל דיוקזה כוללת מספר פרובנציות.
כאשר הנצרות מתחילה להתמסד (מראשית המאה ה-4, שנת 313), הופכת להיות דת מותרת (לא רודפים אותך ומתחילים לקבל תקציבים ממשרד הדתות של האימפריה הרומית) ומתחילה להיווצר היררכיה ברורה. החלוקה של התפיסה הנוצרית והממסד היא חלוקה גיאוגרפית במהותה ומבוססת על החלוקה של העולם הרומי ובאופן מוזר נוצר היפוך בין הדיוקזה לבין הפרובינציה.
הדיוקזה מורכבת משלוש יחידות יסוד:
- הדיוקזה-בכל דיוקזה יש עיר בירה ובה יושב איש הכנסייה האחראי על הדיוקזה והוא מכונה בישוף או בעברית הגמון.
- מספר דיוקזות יחד מרכיבות פרובינציה. בראש כל פרובינציה עומד ארכיבישוף(ארכי=שליט) של הפרובינציה. הוא עדיין משמש הבישוף של הדיוקזה המרכזית בפרובינציה.
- לכל דיוקזה יש תת יחידות הנקראות פרוכיה שלא חייבות להיות עירוניות (יכולות להיות גם בכפר). מי שאחראי עליהן הוא הכוהן או הכומר.
בישוף (הגמון): הדרגה החשובה ביותר מבחינה רוחנית היא הבישוף הממונה על דיוקזה. הבישוף יושב בעיר המרכזית של הדיוקזה וכנסייתו מכונה קתדרלה. אחריות גדולה יותר מבחינה אדמינסטרטיבית. לבישוף הסמכות לערוך את כל הסקרמנטים. הוא חובש את מצנפת המיטרה ואוחז במטה הרועים. קיום הסקרמנטים על ידו הופך אותו לדרגה העליונה. מבחינה פיזית, יש לו שלושה סימני היכר:
- כובע משולש
- מטה רועים (רועה של הקהילה)
- טבעת (במקור-טבעת החותם)
