מדיניות ה-Sakoku – מדיניות הארץ/המדינה הסגורה. מדובר בתופעה היסטורית חסרת תקדים שמדינה מחליטה בצורה מודעת לסגור את עצמה לעולם החיצון, על פי כללי המדיניות אסור לזרים להגיע ליפן וליפנים אסור לעזוב אותה. הזרים היחידים שהורשו להיכנס הם קבוצות אחדות של הולנדים, קוריאנים וכו'. הזרים הללו הורשו להתמקד אך ורק ב-5 הרי נמל שהיו בפיקוח של השלטון, אסור היה להם לקיים קשרי מסחר מחוץ ליפן כדי לא להביא למצב שהם יתעשרו, יקנו נשק ויפילו את השלטון. הכסף מהמסחר הזה הגיע אל השלטון היפני. יחד עם זאת למרות ההסתגרות היה חשוב לשמור על צוהר קטן לעולם – באמצעות ההולנדים זרם מידע לשלטון יפן. כאשר האמריקאים מכריחים את יפן לסיים את מדיניות ההסתגרות לפתוח שערים למערב היפנים ידעו הרבה יותר על ארה"ב מאשר ארה"ב על יפן. ההחלטה המודעת הייתה להתנתק – זה שמר על משפחת טוקוגאווה אך זה היה בעייתי כי ברגע שהמערב התפתח ויפן הפסיקה את הסתגרותה אז היא הייתה נתונה לכיבוש בגלל הפיגור שהיא נמצאה בו.
חשוב מאוד לסגור שלמרות שיפן הייתה סגורה באותה תקופה היא לא הייתה סגורה לחלוטין. בנגסאקי התאפשר מסחר עם ההולנדים שהורשו להגיע אל העיר עצמה לפעמים שהייתה ליד עיר הנמל שלהם אך מספרם הוגבל, אסור היה להם לקבור את מתיהם בעיר, מספר האניות שלהם היה מוגבל.
משלחת קוריאנים של מסחר גדולה הגיעה ליפן מדי 10 שנים שעברה לאורך יפן והגיע עד לשוגון. יפן הייתה מסוגרת אך לא עד כדי כך.
חוקרת בשם קארול גלאק טוענת שמדיניות ההסתגרות היא סוג של מיתוס, אמנם היא הייתה סגורה יחסית למדינות המערב אך יחסית למדינות אחרות בעולם היא לא הייתה כל כך סגורה, היו מדינות שהיו סגורות יותר. היא טוענת שאם לוקחים אירועים היסטוריים בעולם אז ניתן לזהות מספר שלבים:
- עבודה היסטורית – למשל מקרה הסאקוקו- היו צווים שאסרו על יפנים לעזוב את יפן.
- היסטוריוגרפיה – הפירוש שניתן לעובדות ההיסטוריות.
- יצירת המיתוס – מדובר לא רק על אקדמיה אלא על מיתוסים שנוצרים הרבה פעמים ממניעים פוליטיים. החוקרת טוענת כי המיתוס הזה היה שילוב של מיתוס יפני ומיתוס מערבי. מיתוס הוא לא בהכרח דבר שלילי, אנו צריכים אותם בשביל החיים שלנו.
- יצירת הסטריאוטיפ – סטריאוטיפ בא מבחוץ בניגוד למיתוס, את המיתוס אנו יוצרים ומקרינים וסטריאוטיפ זה דבר שמתלבש עלינו מבחוץ. הסטריאוטיפ למשל של ה-Nihojin Ron הוא סטריאוטיפ שהמערב יצר, כאשר הוא התחיל בתור מיתוס של היפנים שבא להדגיש הייחודיות היפנית.
שיעור עם מרצה מחליפה.
תקופת טוקוגאווה – 1600-1868. בתקופה זו יש התפתחויות תרבותיות שהבנתן היא הכרחית על מנת להבין את יפן בתקופה זו.
אנו נסקור את יפן בתקופה של 250 השנה בתקופת טוקוגאווה. נבדוק אילו מאפיינים באותה תקופה הם המבשרים של התהליכים שיגיעו מאוחר יותר.
יש לזכור את החלוקה המעמדית שהתקיימה בתקופת טוקוגאווה. זוהי חלוקה ל-4 מעמדות:
- לוחמים/הסמוראים
- איכרים
- בעלי המלאכה
- הסוחרים
הסיבה לחלוקה המעמדית הזאת שנראית קצת מוזרה היא: ישנו קשר אינהרנטי בין האינדיבידואלי לחברה – ככל שהאדם תורם יותר לחברה האנושית בה הוא חי כך מעמדו יהיה גבוה יותר. בראש המעמדות עמדו המשכילים שמבינים את המהות של החברה ולשם כך מנהלים אותה בדרך הטובה ביותר.
במקום השני עומדים האיכרים מפני שהם מייצרים את המזון אותו אוכלים.
הסוחרים הם הירודים שבירודים כי הם נבנים על ניצול של המעמדות האחרים.
החלוקה הזאת הייתה אידיאלית אך היא קובעה ע"י השוגון בחוקים מאוד נוקשים. עם הזמן נוצר פער גדול בין החוקים הללו להלכה למעשה. מקור החוקים הללו הוא במתחים שבין המעמדות השונים.
הקיסר והאצילים – נשארים מחוץ לסדר המעמדי.
החוקים לגבי הפרדה בין המעמדות הם מאוד נוקשים.
תקופת אדו או לחלופין תקופת טוקוגאווה – מדברים על כ-30 מליון אנשים שמתוכם כ-80% הם איכרים, 11% הם עירוניים (סוחרים ובעלי המלאכה), 16% הם הלוחמים הגרים בערים השונות, הרבה מהן ערי מבצר. השאר לא נספרים בתור בני אדם על ידי השלטון ולכן הם מחוץ למדרג המעמדי.
יפן הייתה החברות היותר עירוניות בעת החדשה המוקדמת.
