נאופטולמוס מתלבט אם ללכת משם עם הקשת, והמקהלה מתערבת ומורה לו לגנוב את הקשת בלי שום היסוס, כי זו תוכנית האלים. זו הוכחה מובהקת לכך שגם המקהלה היא "מקהלתו של אודיסאוס". נאופטולמוס מחליט לחזור ולממש את הציר למנוס-טרויה עם הקשת ובלי פילוקטטס. אז, פילוקטטס מתעורר, מבין שרומה, ומנסה לשכנע את נאופטולמוס לחזור לטרויה אך להשאיר בידיו עם הקשת, שכן בלי הקשת הוא לא יצליח לשרוד. המשמעות של הבקשה היא ניתוק של ציר המסע, למנוס-טרויה, מן הציר האלוהי/מוסרי. בשלב הראשון, ניסיון השכנוע של פילוקטטס נכשל, ונאופטולמוס מחליט לעזוב עם הקשת ולהשאיר את פילוקטטס למות על האי.
הדילמה של נאופטולמוס הופכת לשאלה המרכזית של המחזה – האם נאופטולמוס יפעל בדרכו של אודיסאוס, או שיצליח לכבד את הבקשה של פילוקטטס. נאופטולמוס עדיין לא הושחת נפשית על ידי המלחמה (בדומה לאודיסאוס), וגם לא פיזית (כמו פילוקטטס), ולכן יש לו פוטנציאל לבחור בבחירה המוסרית. הרגע שבו הוא נמנע מהבחירה הזאת הוא רגע משמעותי במחזה – סיום פוטנציאלי. בדרך כלל, כשהמקהלה יוצאת המחזה נגמר. ב"פילוקטטס", המקהלה אומרת שוב ושוב שהיא יוצאת, והקהל נכנס למעין חוסר ודאות לגבי עיתוי הסיום של המחזה.
הופעתו של אודיסאוס – זה מפגש נוראי מבחינת פילוקטטס. אודיסאוס טוען שיש תמיכה אלוהית במעשיו. סוף המחזה מוכיח שהוא אכן צדק, אך פילוקטטס טוען שלא ייתכן שהאלים שאחראים על הצדק תומכים באודיסאוס. תהיה זו נשארת פתוחה עד סוף המחזה. ה"דרמה" במחזה מיוצרת על ידי בני האדם, ואין בו התערבות אלוהית – עד סופו.
כשפילוקטטס מנסה להתאבד ולא מאפשרים לו זאת, זהו למעשה ביטוי לרצון האלים. יש בכך משמעות נוראית לגבי הקיום האנושי – אין לו אפילו האפשרות להתאבד.
לבסוף, נאופטולמוס מחליט להחזיר את הקשת, וגם לממש את הציר למנוס-יוון. הוא יודע שזה נגד רצון האלים, ובכל זאת בוחר בכך. שוב המקהלה יוצאת, ועולה השאלה האם מדובר בסוף המחזה. זהו סוף ה"דיון" ברמה האנושית.
התערבות האלים –
כאשר פילוקטטס ונאופטולמוס מחליטים לעזוב, מופיע הרקלס. הופעתו מממשת מייד את הציר האנכי, ויוצרת קשר ישיר בין הקשת לבין בעליה. זהו "האל שבתוך המכונה" (ביטוי שמשקף את הביקורת של אריסטו על מחזות שמסתיימות באמצעות התרה מלאכותית, שנובע מהתערבות אלוהית). הקטור מכריח את פילוקטטס בשם האלים לנוע בציר למנוס-טרויה.
המסר של סופוקלס הוא שמה קורה בציר המאוזן כלל אינו משנה, בסופו של דבר, מה שיקבע הוא הציר האנכי. כל החלטה אנושית, גם אם היא באמת מתקיימת – היא אשליה, והתממשותה פשוט נובעת מהתאמה לרצון האלים. הדרמה המסועפת שהתנהלה לאורך המחזה בציר המאוזן, נשלטה לגמרי על ידי הציר המאונך. ברגע שבני האדם ניסו לפעול באופן עצמאי בציר המאוזן, ולנהל את חייהם בניגוד לתוכנית האלוהית – האלים מתערבים ולא מאפשרים להם.
יש משמעות לכך שמי שנבחר לייצג את האלים הוא הרקלס. הרקלס היה סמל מובהק לסבל האנושי ולאדם כקרבן של האלים, אך הוא גם מקרה נדיר של אדם שהפך לאל. מרגע שהוא הופך לאל, הוא מאמץ את ההתנהגות המרושעת של האלים, והאלים אטומים לגמרי לסבל האנושי.
מרגע שנחשף רצון האלים – המחזה נגמר. אין מקום לדיון.
שאלת "הסוף הטוב"
עבור פילוקטטס, זהו הסוף הכי נורא שיכול להיות, למרות שבסופו של דבר הוא נרפא וגם חזר ליוון, כי הוא כולל את המעבר דרך טרויה, ושיתוף פעולה עם מקור "הריקבון האנושי" (היוונים).
איפיגניה באוליס / אוריפידס
על אוריפידס –
סופוקלס ואוריפידס חיו באותה תקופה והושפעו מאותם הלכי רוח (סופיסטים, הדרדרות בעקבות המלחמה). אצל סופוקלס, האנשים לא בהכרח "טובים יותר", חלקם איומים ונוראים, אבל יש תחושה שמתוך המחזות שלו עולה גדולה אנושית, ואיזושהי התמודדות מרשימה של בני אדם עם גורל נורא. אצל אוריפידס, באופן קונסיסטנטי אנשים מוצגים בצורה די עלובה. במובן מסוים, סופוקלס מציג את האנשים כפי שהם צריכים להיות, ואוריפידס מציג את האנשים כפי שהם (ב"איפיגניה" הדמויות מוצגות אפילו כאינפנטיליות). אצל אוריפידס, כשיש התנגשות בין הראציונל לבין היצר / "משהו חייתי ונמוך" – הדבר החייתי והנמוך תמיד ינצח. זו אולי הסיבה שאוריפידס היה אהוד פחות מסופוקלס.
