מעבר דימוי הקיסר מלובש קימונו מסורתי לגנרל עוטה דרגות מודרני וחזק. זהו אחד הפרויקטים החשובים של תקופת מייג'י. בתקופת אדו הקיסר לא כל כך היה מוכר בקרב מרבית אוכלוסיית יפן ואולי גם כיום. אבל אם בתקופת אדו הקיסר לא היה חשוב לאוכלוסייה אולם מספר עשורים לאחר מכן לא רק שהקיסר הופך לסמל לאומי אלא שאנשים גם מוכנים למות עבורו ועושים גם דברים מטורפים. דוגמא: הקיסר מגיע בראש שיירה שהתכוננו אליה חודשים למחוז שיגה, שיירת המכוניות נוסעת ומפקד המשטרה שנסע בתחילת השיירה וניווט את הדרך היה צריך לפנות ימינה והוא פספס את הפנייה. כל השיירה הייתה צריכה לעשות פרסה אבל בגלל הטעות הגדולה של עיכוב זמנו של הקיסר מפקד המשטרה התאבד וכל השוטרים במחוז התנדבו לקצץ מחצית ממשכורתם למשך שנה. זה ביטוי לכמה הרעיון של הקיסר הוחדר.
מדובר על יצירה לא רק של לאומיות חדשה אלא גם פטריוטיזם חדש המיוצג על ידי הקיסר.
מיסוד מעמדו של הקיסר כעוגן מרכזי בזהות היפנית, יפני באותה תקופה = הערצה לקיסר.
כיצד יוצרים מיתוס?
ראשית, הקנייה של אלמנטים אגדתיים, לא מדובר באדם אמיתי אלא באל. הקיסר הוא לא ה-אל אלא הוא אחד מהאלים. בגלל שיש לו מעמד על-אנושי הוא גם עוסק ביצירות כאלו כמו יצירת טקסים חדשים (לדוגמא: טקס קציר האורז, הקיסר בצורה סימבולית קוצר אורז).
שנית, מערכת חינוך וטקסים המבליטים את חשיבותו של הקיסר – למשל הצגת תמונתו בביה"ס, חגיגת יום הולדתו כיום לאומי.
שלישית, קידום המיתולוגיה היפני בדבר מוצא הקיסר מפנתיאון האלים השינתואיסטים. הקיסר הוא צאצא של האלה המרכזית.
רביעית, זיהוי של הקיסר עם העם ולהפך – אם הקיסר הוא מודרני וחזק אז גם העם אמור לשאוף להיות כזה, זוהי אחידות גורלית בין הקיסר לבין מה שהמדינה אמורה להיות. זאת למרות שמספרים על הקיסר שהוא היה מאוד חלש, למשל פעם אחת ניסו להפגיז את ארמון הקיסר והקיסר בן ה-14 התעלף.
זהו מיתוס שהשתרש בעוצמה רבה ביפן.
Carol Glak –חוקרת המדברת על 4 מרכיבים בתהליך בניית המיתוס:
- עובדה היסטורית
- יצירת המיתוס
- השתרשות המיתוס
- סטריאוטיפ
מוסד הקיסרות המשיך להישלט על ידי ההנהגה של מייג'י אך זה לא אומר שזהו מוסד חסר חשיבות, הוא בעל חשיבות לאותם אנשים המחזיקים במושכות של מוסד זה. יש להבין את הקיסרות היפנית ואת מעמדה כתוצר של התקופה, בתקופת מייג'י היה שימוש יעיל ביותר במוסד הקיסרות ורואים את השאריות עד היום – עד היום יש יפנים מבוגרים המאמינים שהקיסר הוא צאצא האלים, אפילו באקדמיה.
אם רוצים ליצור קולקטיב לאומי יש לעשות זאת באמצעות מערכת החינוך – בשנת 1972 הממשלה היפנית ביססה חוק חינוך חובה כי היא חשבה ששיטת הלימוד המקדשים כבר אינה מספיקה. בשנת 1907 חוק זה הוארך ל-6 שנות חובה במקום 4 ואחוזים מאוד גבוהים של בנים ובנות לומדים בבי"ס, אחד השיעורים הגבוהים בעולם כולו.
ביה"ס היסודי בא להקנות חינוך בסיסי כמו כתיבה ומתמטיקה על מנת שייווצרו נתינים שיתפקדו בכלכלה ומדינה מודרנית, בעוד שהאוניברסיטאות שנוצרו באו לעשות דבר אחר – ליצור אליטה יפנית שתשלוט ביפן. הרעיון היה שמהאוניברסיטאות תצא ההנהגה הבכירה של יפן גם בממשלה וגם בצבא.
בהדרגה הממשלה התחילה להבין את הכוח האידיאולוגי הטמון בחינוך, מערכת החינוך לא אמורה רק לייצר נתינים טובים ותורמים למדינה מודרנית אלא גם אנשים בעלי מודעות וקולקטיב לאומיים חדשים. את כל המודל הזה של יצירת מדינת לאום ניתן לעשות דרך מערכת החינוך. ולכן בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 אנו רואים ריאקציה חדשה במערכת החינוך – פתאום רואים יותר תכנים אידיאולוגיים, למשל נושא הקיסר וגם תכנים קונפוציאניים. לפי מה שזכור לנו ההחלטה הייתה לנטוש את אסיה וללמוד מהמערב, התכנים הקונפוציאניים נחשבו לבוז, נחשבו למיושנים. אז הכניסו את התכנים הקונפוציאניים החדשים המדגישים אידיאולוגיות מוסריות של היררכיה, של ציות לשלטונות ולכן בתור ריאקציה שמרנית למערכת החינוך אנו רואים בשנים אלו תכנים קונפוציאניים חדשים המדגישים את הציות לפקידים ולשלטון. השליטה והפיקוח של מערכת הלימוד הוגברו וההדגשה הייתה על לימודים פטריוטיים ולימודי מוסר.
בשלב מסוים הוסיפו תכנים צבאיים גם לחינוך – יש קשר בין החברה לצבא ולכן מערכת החינוך צריכה להכין אנשים לא רק לשוק הכלכלי אלא גם לצבא. הצבא שולח קצינים בד"כ בדימוס על מנת ללמד שיעורים הקשורים לצבא, סוג של גדנ"ע. תופעה זו נקראת "התפשטות תפקידית" – הצבא עוסק בתפקידים שאינם רק צבאיים גרידא אלא הוא עוסק גם במלאכות אחרות ובכך הוא מתפשט עוד אל החברה. המטרה הייתה ליצור נתינים מחונכים ופטריוטים.
בשנת 1890, ב-3 באוקטובר הקיסר מפרסם את המנשר הקיסרי אודות החינוך. כל בתי הספר ביפן היו חייבים לתלות את הצו הזה בכיתה עם תמונתו של הקיסר והייתה חובה לקרוא את הצו הזה בטקסים רשמיים בביה"ס. הרעיון המרכזי בצו הוא שמטרת החינוך היא ללמד את האנשים כיצד לשרת את החברה והמדינה. למעשה צו זה נשאר תקף עד שנת 1945. בחלק הראשון של הצו יש הצהרה על השלטון הקיסרי, בחלק השני המנשר מסביר את העקרונות המוסריים שעל כל היפנים לקבל, בחלק בשלישי כתוב שהמנשר הזה נמסר מדור לדור בקרב הקיסרים היפנים וגם לנתינים היפנים, כמובן שזוהי המצאה של מסורת.